גרבוז צדק: כולם חושבים שיש סתירה בין דת ונאורות
ההפרדה האוטומטית והשקרית בין שומרי דת ומסורת יהודית ובין שמאל היא הרסנית, לשמאל ודאי, אבל גם לחברה הישראלית כולה
אנחנו עמוק בעידן הפוליטיקלי קורקט. כל כך עמוק, עד שתנועת הנגד היתה אחת מהאנרגיות המרכזיות לבחירתו של נשיא אמריקאי תמהוני כדונלד טראמפ. תרבות הפוליטיקלי קורקט חשובה על מנת לאפשר לנו להתנהל במקסימום רגישות בחברה מגוונת ומיודעת כל כך. התרבות הזו לפעמים מעוורת אותנו.קחו, למשל, את יאיר גרבוז. הוא בחר לעלוב במנשקי המזוזות והמשתטחים על קברים, לכנות אותם "קומץ", ולהאשים אותם בתחלואי החברה הישראלית. הוא זכה, בצדק, לגינוי מימין ומשמאל. הוא גם זכה למינוף פופוליסטי ואינטרסנטי, שסייע לימין למתוח גבולות זהותיים מדומיינים בינו ובין השמאל, בעיצומה של מערכת הבחירות. בזאת הוא תרם לפחות במשהו לנצחון הליכוד והימין. זה היה העונש שלנו, אנשי השמאל. את העונש האישי שלו הוא קיבל, לאחרונה, בביטול פרס ישראל לאמנות פלסטית, בשל מועמדותו השנויה במחלוקת.
אבל, האמת היא שגרבוז צדק. לא בגינוי החריף שלו, אלא בהבחנה שעשה. בין מנשקי מזוזות ומשתטחים על קברים ובין השמאל הליברלי ה"נאור". איך אני יודע שהוא צדק? כי רובנו, מימין ומשמאל, חושבים כך. רובנו מאמינים שיש סתירה בין חיבור דתי, יהודי בפרט, ובין תמיכה בסוציאל-דמוקרטיה ובפשרה טריטוריאלית. גם אם זו לא עובדה, זו בהחלט דעה רווחת ופופלרית. הרבה מעבר לפופולריות של גרבוז עצמו. וזו כבר בעיה, בעיקר למחנה השמאל.
יאיר גרבוז. צדק בהבחנה שעשה בין מנשקי מזוזות ובין השמאל הליברלי ה''נאור''.
צילום: גדעון מרקוביץ'
לפני מספר חודשים השתתפתי במפגש חשוב בין ישראלים ופלסטינים (אזרחי ישראל ותושבי הרשות גם יחד). המפגש נערך בעקבה וגלש לתוך השבת. בתכנית של יום שישי שוריינו מראש מספר שעות למתפללים המוסלמים. לעומת זאת, לערב שבת תוכננה הפלגה בספינה וארוחת ערב על המים. המארגנים, אנשי שמאל יהודים, הוכו בשוק כששמעו שאני, כשומר שבת, לא אוכל לעלות על הספינה. הם "כיפרו" במשהו על כך, כשהשתתפו בטקס ההבדלה שערכתי למחרת. לדבריהם, לראשונה בחייהם.
עוד דוגמה? הערה שלי על הפגנה במוצאי שבת שקראה לסיום הכיבוש שהחלה לפני צאת השבת, הובילה לתגובות מופרכות נוסח "למה שנתחשב במי שמדירים נשים ויורקים על ילדות?", כאילו יש זהות בין שומרי שבת ומסורת ובין מדירי ותוקפי נשים. וכאילו לא יעלה על הדעת שיש חפיפה בין אלה ובין מי שמתנגדים לכיבוש הישראלי בשטחים. ההפרדה האוטומטית והשקרית בין שומרי דת ומסורת יהודית ובין שמאל היא הרסנית, לשמאל ודאי, אבל גם לחברה הישראלית כולה.
כשאני מספר שאני גבאי של בית כנסת ומוביל בית מדרש בשדרות, לצד היותי מועמד ברשימת מרצ לכנסת, אני נתקל בתגובות הנעות בין סקרנות אדירה להלם מוחלט. העובדה היא שלא רק שאין סתירה בין הדברים בשבילי. בדיוק להיפך. בדרשת פרשת שבוע שאני נותן מדי שישי בבית הכנסת, אני רואה את כל הערכים בשמם אני בפוליטיקה. דאגה לגר, ליתום, לאלמנה ולעני. ערבות הדדית,זכויות עובדים, שאיפה לשלום, קהילה, דמוקרטיה. בעניין זה אני מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, 'השמאלני הבוגד', שהציל וחידש את היהדות בתקופת חורבן בית המקדש, ופעל בדיוק באזורים הגיאוגרפיים בהם אני פועל כיום.
במחנה הימין הדתי שבו גדלתי השאיפה לשלום ריאלי הייתה משמעותית ונבעה גם מהנהגה דתית ורוחנית. פסק הדין של הרב עובדיה יוסף שהתיר החזרת שטחים תמורת שלום, היה חלק משמעותי בהשקפת העולם. המפלגות החרדיות והדתיות היו שותפות טבעיות של מחנה השלום. בראייה פוליטית מפוכחת וערכית, ברית פוליטית שתחזיר את השמאל לשלטון, חייבת לעבור דרך ויתור על הדיכוטומיה ההרסנית של דת ומסורת מול "נאורות" ושמאלנות. ודאי בעידן שבו ברור כי אותה "נאורות"', בעיני עצמה, לא הביאה לרובנו מזור ותשובה לשאלות העומק של החיים, השאלות הרוחניות והרגשיות הנוגעות למהות החיים. ודאי בעידן שבו הציבור הישראלי מתיידד עם הדת, באופנים שונים, חלקם הומניסטיים לחלוטין. מפרידים, מימין ומשמאל, נמאסתם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם