הו דון קישוט: נתניהו נלחם בטחנות רוח
בימים טרופים אלה מוצע לחזור ולקרוא את הרומן האירופאי הראשון. דון קישוט וסנשו פנסה – גרסת 2017
בימים טרופים אלה מוצע לחזור ולקרוא את הרומן האירופאי הראשון, דון קישוט מאת הסופר והמחזאי הספרדי מיגואל דה סרוונטס, מומלץ בתרגומו המופלא של ח.נ. ביאליק. לשירות הקוראים מובא כאן קטע אחד קצר, בשינויים המתחייבים מהמציאות ההזויה שבה אנו חיים. כל דמיון בין הדמויות, האירועים והתיאורים בקטע לדמויות, אירועים ותיאורים בישראל של 2017 הנו בדמיונו של הקורא ובאחריותו הבלעדית.הקטע פותח בתיאור מסעם של האביר בן דמות היגון דון קישוט ונושא כליו הנאמן סנשו פנסה, לאחר שסיימו את הקרב נגד שמאלני רשות השידור והנה הבינו כי טעו בגדול וכי מי שנלחמו נגדם לא היו אלא טחנות רוח.
"עוד הם מדברים ככה והנה ענן אבק כבד עלה כנגדם מרחוק. ויראהו דון קישוט ראשונה ותחי רוחו ויאמר: האח סנשו! עתה בא היום הגדול והנורא! היום הזה תחולל ימיני גבורות ונפלאות, אשר עליהם ישתומם דור אחרון. הרואה אתה תימרות אבק עולים מקצה הארץ? מחנה עצום וכבד עולה לקראתנו והאבק – אבק רגליו הוא".
אם כן – אמר סנשו פנסה – שניים הם המחנות, כי גם שם מאחורינו עולה ענן אבק. ויבט דון קישוט אל אחריו והנה כדברי סנשו כן הוא, ויקרא בשמחה גדולה: האח! שני מחנות צרים הם. בראש המחנה האחד הולך האמפרטור כחלונימוס, מושל אוצריה, ובראש המחנה השני מלך תאגידיה, אלדדין קובלנציני המכונה "סמולריניו".
ויעלו שניהם על ראש הגבעה ויתיצבו שם ויתבוננו במחנות ההולכים וקרבים, והמחנות לא היו בלתי אם שני עדרי עיתונאים נהוגים בידי רועיהם, ואולם ענני האבק עוורו את עיני האביר ונושא כליו מראות נכוחה דבר כמו שהוא ותנח הרוח על דון קישוט וישא קולו ויאמר: "הרואה אתה שם אבירה מזויינת? הנה זו העוברת בראש כל צבא, האמיצה במראיינים, המנצחת ואינה מנוצחת המכונה "גאולת האבנים" והאות במגינה: סופה וסער. שריון קשקשים לה ונושא כליה עומרויוס בן רובי ומולדתו גלי צה"ל עוכרי העם. ועתה סוב אל אחוריך והתבונן אל המחנה השני, רשות השידור היא המשוועת לאביר כמוני שיבוא ויושיעה.
וסנשו פנסה הקשיב בדממה לכלה דברים האלה ויפן פעם כה ופעם כה ויבקש בעיניו את האבירים ואת הענקים אשר אמר אדונו ולא מצא. ויתמה מאוד ויאמר: "יקחני השטן אם אראה איש מכל הגיבורים אשר אמר אדוני ומה אומר הפעם בשבתרבות?"
ויען לו דון קישוט: "האין אתה שומע צהלת סוסים, רעם תופים ותרועת חצוצרות? האין אתה שומע כיצד האבירים האלה תוקעים ומריעים בקול על ממשלתי? מבקשים הם להפילני ולא בקלפי! משתלטים הם על ארמונותיי, מבצריי ומעצבנים את אהובתי דולצישרה הבלפורית! אין זאת אלא הפחד הוא שיתעה את אזניך ועיניך מראות ושמוע נכוחה. רכב קדימה על חמורך ותקוף בעוז את האויבים הללו ואני אעמוד לי כאן על הגבעה ואחזה בך כיצד אתה מנתץ את שריונם, מניף מקלך על קדקדם ומפצפצם עד דק! משבתתרבות במזכרת בתיה ועד רינה מצליח יישמע קולך! לך בכוחך זה והושעת את ממלכתי!"
דפק האביר את סוסו ביתר עז ויהי דוהר ומצעק: "הו הו, אלי, כל האבירים החונים על דגל תאגיד רשות השידור הגדולה. אני עמכם במלחמתכם הקדושה את הצר הצורר כחלוניוס".
ויצעקו אליו העיתונאים, השדרים, הכתבים והעורכים והוא לא שומע. ויתירו מחגורתם את מחשביהם ויקלעו בו מאמרים נרגשים כאגרופים, אבל הוא לא שם ליבו גם לזאת ויוסיף להכות בצאן, ויהי מקפץ הנה והנה דהור וצעוק: אייכה כחלוניו העריץ? צא אלי והתראה אתי פנים ונתיי את נבלתך הפוליטית מאכל לעוף השמים ולחיית השדה..."
וסנשו דפק את חמורו וישתלח בעיתונאים, וזרם שיא חזק מאד זינק וניתז בכוח מפיו. ויקא על פני דון קישוט את כל אוצרות בטנו, ויהיו שניהם נוצצים לאור החמה כעדויי מרגליות. וירץ סנשו אל חמורו, אל השקים, להביא משם מטלית להסתפג והנה אבדו השקים ואינם.
ויכניע דון קישוט את כחלוניוס האוצרי וישפילהו עד אשר יכרע לפניו ארצה ויגש לו את מגינו וישבע בסתר לבו כי יום נקם ושילם עוד יבוא. ועדרי העיתונאים הוכו על ידי האביר ונושא כליו, זה בכידונו וזה במקלו, ויפול מהם עם רב. ואולם לא האביר ולא נושא כליו שיערו כי יום יבוא והרעה תאונה אליהם מצד העם שישליכם כחפץ אין חפץ בו.
ויאמר דון קישוט: "דע לך סנשו, כי ככל אשר תגדל הרעה כן תשגה הטובה באחריתה. אל נא תנוד אפוא לי ואל נא יזעף לבך על כל התלאה. על האביר לדעת כל דעת וכבר נמצאו מקדמוני האבירים אשר נשאו נאום במרחבי השדה ויטיפו ההרים כאחד המלומדים אשר בארץ ואולם טרם נלך מזה, גש נא סנשו, הלום ומשש באצבעך את פי ובדקת כמה מנדטים חסרתי במלחמה?".
ויבא סנשו את אצבעו אל פי האביר וימשש בחניכיו ויחשב אחת לאחת והנה נעדרו אחד עשר מן המנדטים. וילכו שניהם בדרך המלך, סנשו רוכב על חמורו בראש ודון קישוט על אאודי 8 מתנהל אחריו, כי ידע האביר בסתר לבבו כי נצחונו נצחון פירוס וכי קצה נפשו של העם בשיגיונותיו ולא נתנו לבו ללכת בחיפזון.
אקו"ם