תופעת ה'סטוריז': כשהמציצנות הופכת לערך
אם תנועת ההשכלה הביאה לנו את השוויון והחירות, אז תנועת הרשתות החברתיות מביאה איתה את המציצנות והמגלומניה. יש לנו אמנה חברתית חדשה: 'אני אראה לך את שלי ואת תראי לי את שלך'. אבל עם פילטר
דברים שעשיתי היום: שתיתי קפה הפוך, ראיתי נוף יפה מחלון גבוה, אכלתי אבטיח ושמעתי שיר שאני אוהבת תוך כדי שהזזתי קצת את הראש מצד לצד. האם זה אמור לעניין אתכם? לא.כביכול הייתי יכולה לסיים כאן את טור הדעה הזה שעניינו הוא תופעת ה'סטוריז' (stories) שהולכת ומתפשטת, כי בשורה התחתונה אפשר לסגור את זה בהסכמה שזה פשוט לא מעניין. אבל הטור הזה זו עוד פלטפורמה שבה אני יכולה להביע את דעתי ושמאפשרת לי להתעסק עוד קצת בעצמי, אז אני אנצל את כל המקום שיש לי, שזה לפחות עוד כמה מאות מילים.
ובכן, זו גם פחות או יותר תמצית המהות של ה'סטוריז'. למי שטרם נחשף לתופעה - מדובר בתוסף חדש ברשתות החברתיות, דרכו תוכלו לתעד את עצמכם בתמונה או בסרטון עושים כל מיני דברים שגרתיים, ולשתף אותם לטווח זמן מוגבל של 24 שעות. שזו גם פשוט הפקה המונית של הסדרה "מחוברים", גרסת העשה זאת בעצמך. כל הזמן. בכל מקום.
מי יכול היה לדמיין לפני שנה שתהיה לנו את התעוזה לחשוב שזה יכול לעניין מישהו?
ככל שעובר הזמן הרשתות חברתיות מפתחות עוד ועוד פלטפורמות שמאפשרות לנו לתעד בהן פיסות חיים, כאלו שאנחנו רוצים שיחשבו שיש לנו. אנחנו מחלקים את עצמינו ואת חיי היומיום שלנו, בפריסה רוחבית, על פני מגוון של מרחבים וירטוליים, כשלכל אחד מהם כללים משלו- לא כל מה שמתאים לאינסטגרם (כמו ארוחת הבוקר שאכלתי היום) מתאים לפייסבוק, ולא כל מה שמתאים לפייסבוק (כמו מפגש עם חברים מהאוניברסיטה) מתאים לסנאפצ'ט (אין לי סנאפצ'ט, אני בת שלושים), ואיכשהו למדנו את החוקים האלו וקיבלנו על עצמינו את ההלכות של אלוהי האפליקציות.
תופעת התיעוד העצמית הפכה למעגל שמזין את עצמו. אנחנו מצדנו מזינים את אותם המרחבים הווירטואליים בחיי השגרה שלנו ומשתפים אחרים ברגעים שאפילו אותנו לא מעניין לזכור אותם, והאפליקציות מצדן מזינות אותנו בטיפוח קונסיסטנטי של מגלומניה. וככל שעובר הזמן, הן פותחות בפנינו יותר ויותר אפשרויות לשלח אותה בהן - אז היה את הסטוריז, ועכשיו אפשר כבר לשדר לייב בסטוריז וגם להתכתב בצ'אט בסטוריז והיד עוד נטויה - אבל כלפי מעלה כי משם טוב יותר לצלם סלפי. אמנם זרעי המגלומניה כבר טמונים בנו לא מאתמול, ואכן כבר פיתחנו תרבות סלפי מלבלבת, אבל עכשיו אנחנו עדים לצמח מסוג אודרי 2, עם תאבון לדם אנושי שהולך ויוצא משליטה. זה אשכרה נראה לנו הגיוני לשתף אחרים בשקשוקה שהכנו, בשעה שבה הלכנו לישון או בנוף שאנחנו רואים מתוך מכונית נוסעת. ומי לעזאזל יכול היה לדמיין לפני שנה שתהיה לנו את התעוזה לחשוב שזה יכול לעניין מישהו לצפות בסלפי שלנו עם זר פרחים מצויר על הראש?
אילו רק במגלומניה היה מדובר, דיינו. אבל העיסוק המופרז כל כך בעצמינו עושה בנו שפטים ומכה אותנו גם במתח ובאובססיביות. ביומיים האחרונים התנסיתי לראשונה בהעלאת סיפורים חסרי עניין וחשיפת רגעים זניחים ביותר מחיי בפני עוקבים אומללים חפים מפשע, משל הייתי חוקרת מעורבת בשדה.
בפחות מ-48 שעות הספקתי להעלות חמישה 'סטוריז' שכל אחד מהם גרר איתו עיסוק הולך וגובר במי ראה? מתי הוא ראה? ולמה הוא ראה רק ארבעה מתוך חמישה קטעים שהעליתי? מדאיג לא פחות היה השלב שבו דעתי החלה להשתבש עליי, כשהלכתי בשדרות רוטשילד והסרטתי את עצמי שוב ושוב אומרת את אותו המשפט, עד שהוא יצא בטון ובזווית הנכונים, בזמן שאני מדברת לעצמי ולדורון צברי הקטן שיש לי בראש ומביים את החיים שלי. ובל נשכח גם את כאב הלב האופציונלי שגוררת איתה החשיפה לאינפורמציה שהיינו מסתדרים ממש בכיף גם בלעדיה - הארוחה שאף אחד לא הזמין אותי אליה, מסיבה שהפסדתי ונראית הרבה יותר מהנה משחשבתי, או ערב קריוקי עם דמותו של האקס מבצבץ ברקע ונו באמת, בשביל מה זה היה טוב עכשיו? כן, אז איך אמרו פעם, בתקופה שלפני הסטוריז? מה שלא תדעו לא יפגע בכם. אבל מעכשיו אתם תדעו הכל, ואם חשבתם שפומו זו בעיה של תיכוניסטים, ובכן, אז הפומו שלכם חזר, מה שנקרא.
מה שמוזר בכל הסיפור הזה, הוא שזה אשכרה מעניין אותנו. באמת מעניין אותי לראות את האבטיח הזה שאכלתם, או את הליפסינג שעשיתם עכשיו לשיר של דרייק. למה? כי אנחנו חיים בתקופה שבה מציצנות הפכה לערך. אנחנו מאמינים בכך שזה נכון וראוי לעקוב אחר החיים האחד של השני. אנחנו נצפה מחברים לראות את אותם הסטוריז שנעלה, מתן לייקים האחד לשני הפך מזמן לקריטריון מובהק של חברות וקרבה, ושיתוף פוסט של חבר מחפש את החתול שלו זו כבר ממש תרומה לחברה. כך שערך המציצנות מתפתח במקביל לערך המגלומניה. הרי אם אותי לא יעניין לראות את קוביות האבטיח של מישהו אחר, איזו סיבה תהיה לי להאמין בזה שקוביות האבטיח שלי יעניינו אותו?
אם תנועת ההשכלה הביאה לנו את השוויון והחירות, אז תנועת הרשתות החברתיות מביאה איתה את המציצנות והמגלומניה. יש לנו אמנה חברתית חדשה, על פיה מערכת היחסים שבין החברה ובין הרשתות החברתיות הם פרי הסכמה בין בני אדם חופשים ושווים, כשכל אחד מהם מכיר בעובדה שלו ולחבריו יש אינטרסים משותפים מסוג 'אני אראה לך את שלי ואת תראי לי את שלך'. אבל עם פילטר.
אקו"ם