עבריינות ממוסדת: כך עיריית ת"א מצפצפת על החוק
רגע האמת מתקרב: ההחלטה שיקבל בית המשפט העליון תקבע לא רק את גורל בעלי המכולות בתל־אביב שמבקשים להימנע מעבודה כפויה בשבת, אלא גם את צביונה הכללי של השבת במרחב הציבורי של מדינת היהודים
אפילו שיחת חולין של משנה ליועמ"ש צריכה עיון, אמרו חכמינו. בשבוע שעבר הבאתי פה את נאומה האפוקליפטי של דינה זילבר. בין השאר אמרה שם הפרקליטה הבכירה כי "אנו חיים בעידן של פוסט־משפט. המשפט אינו נחשב עוד כמחייב, כמוחלט, אלא כיחסי. יש כפירה ברעיון שציות לחוק הוא אחד הדבקים המאחדים האחרונים בחברה משוסעת ומתפוררת". ברוח הדברים הללו, נבוא אנחנו ונשאל: היכן באמת מתקיים במדינת ישראל מופע בוטה וממוסד של צפצוף על שלטון החוק?
האם מדובר בהפרת חוקי תכנון ובנייה במגזר הבדואי או הדרוזי? או שמא בעברות מס במגזר החרדי? באזורים הללו העיקרון הוא איש הישר בעיניו יעשה, ולא בהכרח עבריינות ממוסדת. הם אלה מאחזי המתנחלים? בשורה התחתונה המתנחלים הם ילדים טובים, ושום זמביש לא מתכוון ברצינות לעצור את הבאגרים כשיש פסק דין חלוט. ובכן, יש להניח שלא לזאת התכוונה זילבר, אבל התשובה הנכונה היא עיריית תל־אביב. מסורת חולדאי היא אות ומופת למה שיכולה עירייה עם חזה נפוח וביטחון עצמי בשמיים לעשות מול חוק שלא בא לה טוב בעין, ואיך לתמרן גם מול קביעות נחרצות של בית המשפט העליון.
כדי לפענח את אסטרטגיית חולדאי, כדאי לשחזר את עלילות אחד התיקים החשובים שמנהלת עיריית המטרופולין מול המדינה - בג"ץ בעלי המכולות.
את העתירה הראשונה הגישו 32 בעלי מכולות ב־2008, יחד עם התאחדות הסוחרים וארגון עצמאים בשם 'להב'. הייתה זו עתירה מנהלית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל־אביב, שבה הציגו הסוחרים בקשה פשוטה - לאכוף את חוק העזר הקובע שיש לסגור חנויות בימי המנוחה הרשמיים. העילה לעתירה הייתה כניסתן של רשתות כדוגמת AM:PM ו'טיב טעם', שפתחו את שעריהן 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע, עניין שגרם הפסדים עצומים לחנויות הקטנות והכריח את חלקן לפתוח בשבת כדי לעמוד בתחרות. יש בישראל מעמד אריסים הולך וגדל, של מאות אלפי נותני שירותים הנאלצים לחלל שבת במתחמי הקניות הגדולים. תאוות השופינג של חלק ממעמד הביניים גוזלת מהם יום מנוחה שבועי בחיק המשפחה. בעלי המכולות לא רצו למצוא עצמם מצטרפים בעל כורחם למגזר המפוקפק של העבדים לעבדים.
העירייה טענה מנגד שהיא מטילה קנסות על עסקים הפותחים את שעריהם בשבת. הטענה הזו קוממה את הסוחרים. הם הסבירו שהקנסות הם עול כלכלי כבד רק על בעלי עסקים קטנים, בעוד בעבור הרשתות מדובר בלא יותר מ'מס שבת' זניח, שאיננו משפיע על רווחיהן בשל מחזורי המכירות הגדולים בסופי השבוע. העירייה מצדה רק מרוויחה הכנסה נוספת, ואף מגדילה את האטרקטיביות של שטחי המסחר שלה ביחס לעיריות שכנות, ולכן נוח לה לשמר את המצב. ואגב, מתחמי המסחר שהיא אישרה מצויים בבעלותה. המחוזי קבע שהאכיפה נתונה לשיקול דעת העירייה, והסוחרים ערערו לעליון.
השופטים נאור, רובינשטיין וגרוניס הפכו את ההחלטה. "אין ספק שהמשיבות מפרות את חוק העזר", כתבה מרים נאור. "משכך, כעיקרון, על העירייה לפעול במטרה שבתי עסק אלה יהיו סגורים ביום המנוחה. עניין זה אינו נובע מהשקפה 'דתית' או 'חילונית'. הוא נובע מההשקפה כי את החוק, לרבות חוק העזר, יש לקיים". נאור הבהירה כי משמעותו של חוק שעות עבודה ומנוחה היא ש"בתי עסק אכן יהיו סגורים ביום המנוחה, ולא כי בתי עסק הרוצים לפתוח את דלתותיהם ביום השבת יוכלו לעשות זאת בתנאי שיהיו מוכנים לשלם את הקנס הכרוך בכך".
רובינשטיין מתח ביקורת על התנהלות עיריית תל־אביב וכינה אותה 'ישראבלוף'. "גם בתל־אביב יש לחפש את האיזון בין שני חלקי ההגדרה, 'יהודית' ו'דמוקרטית'", כתב המשנה לנשיאה. "הרושם הוא שבמצב הנוכחי, הזווית ה'דמוקרטית' דוחקת את רגלי הזווית ה'יהודית'. האם יהא זה בלתי סביר לרכז קניות ביום שישי, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וגם חוק העזר יקוים?"
עיריית תל־אביב לא התרגשה. היא שכרה את אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ - מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל ושות' (ושילמה לו עד כה סכום של מיליון שקלים בעבור הייצוג), והחלה לפעול בשני ערוצים: הראשון - החלטה על מדיניות זמנית שלפיה החנויות העברייניות הקיימות יכולות להמשיך לפעול, אך מתן ההיתרים לחנויות החדשות יוקפא זמנית. השני - תיקון חוק העזר העירוני, תוך הגדרת רחובות שבהם אפשר יהיה לפתוח עסקים. בתוך ההגדרה החדשה נמצאים כ־500 מרכולים וחנויות נוחוּת בתחנות דלק, ושלושה מתחמי־ענק וקניונים (נמל תל־אביב, מתחם התחנה ונמל יפו). ה'תיקון' כלל למעשה את הרוב המוחלט של המרכולים שהופיעו בעתירה, והכשיר אפוא את העבריינות בדיעבד. איך הגדיר חולדאי את הטריק במועצת העיר? "אנחנו שמים את הבלטות איפה שעברו הילדים".
שוב הוגשה עתירה מנהלית. הפעם פסק המחוזי בתל־אביב נגד העירייה. "הישראבלוף הועמד על ראשו", כתב השופט מאיר יפרח. בינתיים הגיע חוק העזר החדש לשולחנו של שר הפנים דאז גדעון סער. הוא פסל את ההיתר שניתן למרכולים, אולם הותיר על כנו את ההיתר לקניונים ולחנויות הנוחות. שוב התחכמה העירייה ופרסמה 'תיקון שני' לחוק העזר, ולפיו רק 160 מרכולים ייפתחו. התיקון השני הגיע ללשכתו של סער רגע לפני שפרש מהכנסת, והוא העדיף לעכב את ההחלטה ולהשאירה לשר שיבוא אחריו.
סילבן שלום לא נגע בנושא, בטענה שהוא קיבל תרומה מבעל מרכול ולכן מצוי בניגוד עניינים. הממשלה הבינה שהישועה לא תבוא מלשכת שר הפנים ומינתה ועדת מנכ"לים לשבת על המדוכה, אולם הוועדה החליטה שלא להחליט. היא המליצה לממשלה לבחור אחת משלוש חלופות גאוניות: לאשר את חוק העזר, לפסול אותו, או לאשר אותו חלקית. מי שהפתיע בשלב הזה היה המשנה ליועמ"ש ארז קמיניץ, שהודיע לשרים כי אינם יכולים לפסול את חוק העזר החדש. קמיניץ לא טרח לנמק את הקביעה התמוהה והמנוגדת לחוק, ואילו היועמ"ש מנדלבליט מילא פיו מים ולא התייחס כלל לסוגיה הבוערת.
בעלי המכולות הגישו עתירה חדשה לבג"ץ נגד חוק העזר החדש. במקביל הגישה עיריית תל־אביב עתירה נגד שר הפנים, בטענה שעיכוב חוק העזר העירוני איננו בסמכותו. בנוסף הגישה גם חברת גינדי עתירה בדרישה שיאפשרו לה לפתוח את מתחם שרונה בלי לשלם 'מס שבת', בטענה שאין סיבה להפלות אותה מול הקניונים שאישרה העירייה. הנשיאה נאור הוציאה את רובינשטיין מההרכב, וכרגע מי שדנות בתיק הנפיץ הן השופטות נאור, חיות וברק־ארז.
בינתיים התקיימו כמה דיונים ובהם ביקשו השופטות את עמדת המדינה, אולם זו מבקשת פעם אחר פעם דחיות מועד. בדיון האחרון הודיעו השופטות שאם חוות הדעת של המדינה לא תינתן, הן יפסקו כראות עיניהן. בשלב מסוים הודיעה הממשלה שהיא מעבירה את הסמכויות לשר הפנים אריה דרעי. דרעי מצדו הודיע שהוא ממתין שבית המשפט ייתן לו מנדט להחליט.
עקב רגישות הסוגיה ומשמעויות הרוחב שלה, ביקשו בעלי המרכולים להרחיב את ההרכב לנוכח העובדה שהמדינה לא ראתה לנכון להגיש את עמדתה. החשש של עו"ד דוד שוב, המייצג את בעלי המכולות, הוא שהשופטות לא יפסקו על פי החוק אלא יאמצו את עמדת עיריית תל־אביב שרואה בסוגיה הזדמנות למאבק אידאולוגי על החופש התל־אביבי, ולשם כך יאמצו פרשנויות משפטיות מרחיקות לכת שלא היו מתקבלות בנוגע לשום חוק אחר, תוך רמיסת חוק שעות עבודה ומנוחה שכבר היום נתקל בהתעלמות מוחלטת מצד גורמי האכיפה.
כדי למנוע ניגוד עניינים ביקש עו"ד שוב מבית המשפט להימנע מלשבץ בהרכב שופטים שהם או בני משפחותיהם עורכים את קניותיהם בחנויות העומדות בלב הדיון.
מבחינה משפטית טהורה, המחלוקת בין הסוחרים לעירייה היא האם הזכות הבסיסית של עובד במדינת היהודים לימי מנוחה היא אחריותו של השלטון המרכזי, או עניין הנתון לגחמה של כל רשות מקומית. שאלה נוספת היא האם בסמכותה של עירייה לחוקק חוק עזר העומד בסתירה לחוק שעות עבודה ומנוחה, הקובע במפורש ש"לא יסחר סוחר בחנותו".
איפה הבית היהודי בתמונה? איפה הח"כים הדתיים של הליכוד ויש עתיד? איפה אריה דרעי? מדוע המפלגות הדתיות והח"כים הדתיים לא נאבקים על זכותם של ישראל לא להיות עבדים לעבדים? את השאלות הללו ועוד היינו צריכים לשאול בליל הסדר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם