מלכוד ה"או-או": 50 שנות כיבוש או שחרור?
שיר השירים קורא לנו לחיות בתוך הניסיון והמאמץ ולדעת שאין ולא יהיו פתרונות שלמים. שצריך כל הזמן גם וגם, על כל מחיריו וקשייו
בשבת של פסח, שבת חול המועד, יקראו בבתי הכנסת את "שיר השירים". השיר הזה, הספוג בריח האביב הארץ ישראלי, הוא שיר שכולו החמצה. הוא שיר חמץ.יש שם זוג, שעל פי הפירוש המסורתי מסמל את הקב"ה ועם ישראל, או את האדם ואלוהיו, והם כל הזמן כמעט נפגשים. אבל רק כמעט. הם מנסים שוב ושוב, והם רוצים ומתגעגעים וכוספים ואוהבים, אבל זה אף פעם לא שלם. לא לגמרי. מתחבר ומיד מתפרק מחדש. אבל הוא ימשיך לקרוא לה, והיא תנסה שוב למצוא אותו. ואנחנו נשוב ונקרא את המגילה, כל שנה, ובחלק מקהילות ישראל אף בכל שבת.
התודעה שמייצגת מגילת שיר השירים שונה מאד מתודעת ה"חמץ/מצה"- סמלי החג המובהקים. חמץ ומצה הם הפכים. הם או-או. אי אפשר ביחד. ההבדל ביניהם הוא דק, ענין של הרף עין, אבל הוא מוחלט. או חמץ או מצה. אין באמצע. אי אפשר להכיל את שניהם יחד. "הלילה הזה" אנחנו שרים במה נשתנה "כולו מצה" אי אפשר ביחד. שיר השרים לעומת זאת הוא שיר הגם וגם. יש שם ניסיון ויש שם כישלון. ואין הכרעה, ואין סוף. זה לא קו אלא מעגל שתוכו רצוף אהבה.
הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. או הכאב על מחירי השלטון הצבאי או זיקה ליהודה ושומרון.
צילום: דובר צה''ל
את תודעת החמץ/מצה, אנחנו מכירים היטב. היא נוכחת בכל מקום בחיינו האישיים והציבוריים. אנחנו נדרשים להכריע ולבחור ולהבדיל. להשתייך לכאן או לשם, להצהיר על מחויבות מלאה לצד כזה או אחר. שיר השירים, לעומת זאת, מציע דבר מה עמוק ואחר. שיר השירים מציע להכיר בכך, שבדברים הגדולים באמת של החיים, גם באישי וגם בציבורי, זה אף פעם לא מוכרע ולא יכול להיות מוכרע. זה אף פעם לא שלם. בשאלות הגדולות באמת, תמיד יהיו סתירות, חוסר קוהרנטיות ומתחים פנימיים שאי אפשר לפתור אלא רק לחיות בתוכם. ברצוא ושוב.
ככה במתח התמידי בין הרצון והצורך בזמן משמעותי לבית והילדים, לבין השאיפה למימוש עצמי מקצועי או ציבורי. ככה בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית" בהגדרת מטרת העל של המדינה, ככה במתח האינסופי בין חיבור למסורת לשינויים שעוברים על העולם. ככה זה גם בוויכוח הגדול סביב שילוב נשים ביחידות לוחמות. גם שם יש שני ערכים מתנגשים שצריך לנהל את המתח ביניהם מבלי להכריע. זה מתחבר, זה מתנגש, זה מתפרק. כשזה חי זה לא שלם. וזה בסדר גמור.
ככה גם אולי ביחס לשאלה הגדולה ביותר שקורעת אותנו כבר חמישים שנה. בערב החג האחרון יצאו שני עיתונים, מימין ומשמאל, בפרויקטים גדולים לציון חמישים שנה למלחמת ששת הימים. אחד היה ספוג בתודעת הנס שבשיבה אל חבלי הארץ שהם ערש היווצרותו של העם היהודי. השני היה ספוג בתודעת הסבל והעוול שנוכחותנו ביהודה ושומרון גורמת לפלסטינים ובמחירים הפנימיים שאנו משלמים על כך.
השיח הישראלי תקוע. ממולכד באו-או. או הכאב על מחירי השלטון הצבאי, וניכור עמוק כלפי חבלי ארץ היסטוריים ובעיקר כלפי מי שחש כלפיהם זיקה עמוקה ומממש אותה תוך מסירות נפש חלוצית, או זיקה עמוקה ליהודה ושומרון תוך עצימת עיניים ואטימת אוזניים מהמחירים המוסריים של המשך המצב הקיים. או התעלמות מסכנות ההפרדות והקמת מדינה פלסטינית או התעלמות מסכנות המשך השליטה בעם הפלסטיני המבקש חירות פוליטית (תוך הכחשת קיומו או שאיפותיו הפוליטיות). או-או עד הסוף.
יש גם אחרים, שמספריהם גדלים, הפועלים מתוך תודעת "גם וגם". כאלה המנסים להציג רעיונות שאוחזים בשתי התודעות גם יחד. אלא שהם נתפסים כשוליים סהרוריים, לא רלוונטיים. וככה אנחנו תקועים עם שיח תקוע, עבש, שאינו מקדם אותנו לשום מקום.
שיר השירים קורא לנו לחיות בתוך הניסיון והמאמץ, ולדעת שאין ולא יהיו פתרונות שלמים. שאין ולא יהיו הכרעות שלמות. שצריך כל הזמן גם וגם, על כל מחיריו וכל קשייו. וכל עוד "תוכו רצוף אהבה" זהו שיר ששווה מאד לשיר אותו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם