האם גדעון לוי תומך בנשק כימי נגד אזרחים?
גדעון לוי חושף משהו על עצמו ועל עיתונו כשהוא מבקר את מהלומת הטומהוק של טראמפ בסוריה, ולועג ליומרה המוסרית האמריקנית. כן, ארה"ב מטה את הכף לטובת החופש בעולם כבר מאה שנה
אני יכול לדמיין את האופוריה שאחזה בגדעון לוי כאשר הלעיג על דונלד טראמפ תוך שהוא משווה אותו ליאנוש קורצ'אק. טור התגובה של לוי למהלומת הטומהוק של ארה"ב הוא הבלחת אור יקרות למהותו של לוי והעיתון שבו הוא כותב. מי שמותח ביקורת מהסוג שלוי מתח על נשיא ארה"ב, תוך הצבת השאלה כמה ילדים בעצם הצילה מכת הטומהוק, הוא תומך במתקפת גז העצבים בחאן שייחון מכל בחינה שהיא. קח את לבי, הוא לא נחוץ לי יותר, מפזם לוי בין שורות מאמרו. זהו בסיס הדמגוגיה המוסרנית שבה הוא משתמש זה שנים רבות. כדי לערפל את גודל הזוועה בסוריה הוא חוזר להיסטוריה, שבעים שנה לאחור, ומוכיח שארה"ב סיימה את מלחמותיה הצודקות ב־1945.
לוי הולך על פי האסכולה של ברק אובמה ושל ההיסטוריונים החדשים: ההפיכה באיראן נגד מוסאדק ב־1953 בסיוע ה־CIA מזעזעת אותם יותר ממצב המלחמה והמצור שכפו הערבים על ישראל, שהגיע לשיאו ב־1967. מה שמכונה אצלם הטבח בלוד ב־1948, מעורר בהם חלחלה מוסרית (כ־200 ערבים הרוגים) יותר מהשואה. כן, יותר מילדיו של יאנוש קורצ'אק. השואה, לפי אלוף בן (3.6.13), היא מכשול לשלום. אבל לוי הוא אמן השכתוב ההיסטורי, ובכך הוא שותף ראוי לאנשי חד"ש הקומוניסטים, שמנעו מהרשימה המשותפת לגנות את המתקפה הכימית של בשאר אסד.
ארה"ב אכן ראויה למקומה בהיסטוריה כמי ששוחרי החירות במאה השנים האחרונות יכלו לשים את מבטחם רק בה: כמקובל אצל חלק מהאינטלקטואלים הישראלים השטחיים, ההיסטוריה אצל לוי מתחילה ב־1945, סוף מלחמת העולם השנייה, וברוב המקרים רק ב־1967. אבל אמריקה הטתה את הכף לטובת הטובים, לטובת הדמוקרטיה והחירות, כבר ב־1917, עם הצטרפותה למלחמת העולם הראשונה. היו אלה דומיו של גדעון לוי בארה"ב שאותתו לגרמניה כי אמריקה שוחרת שלום ופייסנות, ושיש לגרמניה מגרש ריק לפתוח במלחמת עולם נוספת. הדרך למינכן, מילה שגדעון לוי והאובמיסטים לא אוהבים. בשנים הבאות, בסוף שנות ה־40 ותחילת ה־50 ולאחר מכן שוב בתחילת שנות ה־60, הצילה ארה"ב בנחישותה ובתעוזתה את העיר ברלין ואזרחיה ואת מערב גרמניה כולה. ייתכן שגדעון לוי ועמיתיו כמו עזמי בשארה, עמוס שוקן ואחרים, היו מעדיפים לחיות תחת המגף של אולבריכט ואריך הונקר עם השטאזי שלהם.
לוי מרפרף על מלחמת קוריאה (1950־1953) על ידי זריקת מספרי הרוגים אסטרונומיים. היית חושב שהוויכוח נגמר. הרי היום ברור שרצון הלחימה האמריקני הציל את מחצית העם הקוריאני מדיקטטורת האימים של משפחת קים איל־סונג, שנכדו קים ג'ונג־און מאיים היום על שלום העולם. חבל שלאמריקנים לא היה הכישרון הצבאי למנוע לחלוטין שלטון קומוניסטי גם בצפון קוריאה.
באשר למלחמת וייטנאם, קשה להצדיק שלבים מסוימים במעורבות האמריקנית, אבל קשה גם לחרוץ את הדין על המלחמה. לא אופנתי להצדיק את מלחמת וייטנאם. אבל אמריקה יכולה לעזור מאוד רק למי שמסוגל להציב התנגדות משל עצמו. בלי לשפוט את ההתערבות האמריקנית, אפשר לבחון את תוצאות התבוסה: דיקטטורה קומוניסטית שהביאה מאות אלפים בדרום, אם לא מיליונים, למחנות ריכוז. בריחה המונית בסירות אל האוקיינוס. אבל פליטים וייטנאמים שרבים מהם טבעו בים, לא נחשבים. והכי חמור, שואת קמבודיה. 2.5 מיליון המומתים בקמבודיה תחת משטרו של פול פוט, הם המחיר ששולם על אוזלת היד של המערב בדרום מזרח אסיה.
תרומתה העיקרית של ארה"ב הייתה כמובן הנכונות שלה להתעמת עם בריה"מ הקומוניסטית, לבלום את התפשטותה ולהכיל את השפעתה האלימה ברוב חלקי העולם. בסופו של דבר, הדבקות במדיניות הבלימה וההכלה הביאה להתמוטטות הקומוניזם כמשטר בבריה"מ וגרורותיה. האם זה קל ערך בעיני הפוליטביורו מרחוב שוקן שצ'כוסלובקיה, פולין, הונגריה, מזרח גרמניה, אוקראינה וכל שאר הרפובליקות - ובייחוד הרוסים עצמם - זכו מחדש בחירותם? האמריקנים התערבו באמצעות רכבת אווירית של סיוע צבאי למדינת ישראל בשעתה הקשה באוקטובר 1973. יש יסוד סביר לחשוב שלקומוניסטים של חד"ש, המסרבים לגנות את הטבח בגזים, יש חשבון ארוך עם מדינת ישראל שניצחונה ב־67' גרם לסדקים בגוש הקומוניסטי, חולל התעוררות ציונית ביהדות רוסיה, והיה ללא ספק תחילת הסוף של הענק הסובייטי. על זה גדעון לוי וחבריו לא סולחים.
נכון שבעשורים האחרונים עמדתה המוסרית של ארה"ב בעולם הובילה אותה למעורבות צבאית שתוצאותיה שנויות במחלוקת. ראו מלחמת עיראק, שהחלה ב־2003. אבל לא זה מה שמטריד את לוי, ולא זה מה שהטריד את נשיא ארה"ב הקודם אובמה. הם מתנגדים לעצם התפיסה של מלחמה עולמית נגד הטרור, נגד הג'יהאדיזם האסלאמיסטי. זה מה שהאמריקנים עושים שוב, וזה מה שאיימן עודה, דב חנין, חנין זועבי וגדעון לוי אינם אוהבים.
אבל גדעון לוי אינו לבדו. הוא סמן אידיאולוגי מוסרי ועיתונאי של 'הארץ', העיתון המשפיע ביותר על משטרת ישראל, על המטכ"ל ועל בית המשפט העליון. לפי עדות שאני סומך עליה, העורך הנוכחי אלוף בן מעריץ את גדעון לוי. הוא חושב שהוא עיתונאי גדול. העובדה שוולטר דורנטי היה בשטח, בלב בריה"מ, והביא חומר בלעדי בעבור ה'ניו־יורק טיימס' בשנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה, לא הפכה אותו לעיתונאי גדול. דיווחיו הנודעים ופרשנויותיו על מוסקבה של ימי סטלין עזרו לסמא את עיני האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות בארה"ב, בריטניה ומערב אירופה. גדעון לוי ייזכר כמין קוריוז בנוסח וולטר דורנטי. הפרסים הרבים שגרף יהיו שווים בערכם לפוליצר שקיבל דורנטי על הצטיינותו העיתונאית, שהודרכה על ידי סטלין ועזרה לו להסתיר את פשעיו.
השנה מציינים מאה שנה למהפכת אוקטובר, שהתרחשה ב־7 בנובמבר 1917. מי שיודע משהו על פשעי הקומוניזם מימי לנין והלאה, איננו אחוז פליאה או שמא פלצות כשהוא רואה את שוויון הנפש של איימן עודה וחבריו לנוכח זוועות המשטר של אסד. הרי בינינו - לוי, עודה, חנין וחבריהם תומכים ב"מאבק הפלסטיני". תמיכה זו פירושה תמיכה מלאה בטרור האסלאמו־פלסטיני. מי שתומך במאבק האסלאמו־פלסטיני נגד מדינת ישראל, מוכן גם לעבור בשתיקה על שימוש בנשק להשמדה המונית. כי מה כבר ההבדל?
אקו"ם