שמרתי סוד בבטן 18 שבועות, הגיע הזמן לספר
אני, שמואשמת תדיר בכך שאני ישר רצה לספר לחבר'ה, הצלחתי להחזיק מעמד במשך 18 שבועות בלי לשתף את כל העולם ואשתו. עכשיו הגיע הזמן לגלות גם לכם
אם לא קראתם או שמעתם, או שבדיוק התעוררתם מהתרדמת שנכנסתם אליה כתוצאה משאיפת מסיר שומנים - בוודאי תתרגשו לשמוע שאני בהיריון. אחרי שאכלתי לכם את הראש פה בדמעות ובתקוות, הגיע היריון מבורך וטבעי ומאז במקום לאכול לכם את הראש, אני אוכלת ביסלי בצל. מדהים בכל פעם מחדש, איך בזמן שהעובר שוקל 140 גרם, אני עולה 1.4 קילו. בשבוע.מבחינתי (לפי התוכנית ובע"ה וכל זה) זהו ההיריון האחרון, או כמו שאומר המשפט הקסום והמכבד: "סגרתי ת'בסטה". בחדווה רבה אני נהנית מכל רגע, כאילו זה הרגע האחרון. הניסיון לא לפספס את הסטיק - האחרון; לחכות בהתרגשות לראות שק היריון ודופק - האחרון; בדיקות הדם המתישות וההסתובבויות עם כוס מלאה בפיפי של בוקר מהביל - האחרונות.
אני מרגישה שאני זוכה בפעם האחרונה לחשיפה לטעמים מושחתים ולשילובים בלתי אפשריים: טוסט עם נוטלה, שניצל וצ'יפס מוטבעים בקטשופ, חרדל ומיונז מעורבבים, וכמובן הבחירה הכי הזויה במכונת השתייה - פחית פנטה. כי בסוף, החלום להגיע לגיל ארבעים במשקל של החתונה הוא ריאלי כמו שלום במזרח התיכון. אבל היי, לבחורה מותר לחלום. איך אמרה בר רפאלי בריאיון שלה למגזין "את"? "אם את לא חזירה, אין סיבה שלא תחזרי לגזרה שלפני הלידה". לא ציטוט מדויק, אבל זוהי רוח הדברים. אני, לעומת זאת, כנראה אתראיין אחרי הלידה למגזין הטרקטור והמשאיות הכבדות, אגיד: "נשנשת - שילמת" ואציג פיגורה של מערבל בטון.
החירות לבכות מפרסומות.
שאטרסטוק
יש הרבה חירות בהיריון. החירות להירדם בכל שעה של היום, החירות לבכות מפרסומות או מזה שחלמתי על בורקס והתעוררתי ונזכרתי שזה חול המועד, החירות לא ללכת לגן שעשועים כי "זה רחוק", והחירות לסרב לכל הצעה של האיש שלי שמתחילה בצמד המילים "סימון שבילים". לכן הופתעתי למדי כשהוא בישר לי כבדרך אגב ש"בחול המועד סגרתי לנו קמפינג". עוד לא יצאתי מההלם, הלסתות לא הספיקו להתחבר חזרה כדי ליצור משפט שלם, והוא הוסיף מיד להגנתו: "נו, את יודעת כמה לייקים זה?"
הדבר הכי קסום בהיריון הזה, הוא שלראשונה הוא רק של שנינו. בגלל הטיפולים, ובגלל שאני מאמינה שאת לא עוברת את הצד האפל של החיים לבד, תמיד מישהי הייתה שותפה לתהליך. אחותי ואמא שלי ולפחות עוד חברה אחת. גם עכשיו, כשאני נקייה מטיפולים קרוב לשנה, טרחתי לעדכן חברה טובה או שתיים ש"אני עדיין לא בהיריון", והן היו יודעות בדיוק איזה אימוג'י לב שבור או עצוב לשלוח לי כדי שארגיש שמישהי מזדהה.
הפעם, למשך כמעט חודש שלם, זה היה רק של שנינו. היה בזה משהו מלהיב ברמה הזוגית, וזה היה בדיוק כמו ההבדל שאנחנו מנסים ללמד את הילדים בין סוד טוב לסוד רע: מרגישים את זה בגוף.
בקשיים בחיים, וגם בזוגיות, אני כאמור מאמינה בלא להיות לבד. אבל פה היה איזה קסם כזה. אל תתבלבלו, זה לא שהוא התקשר אליי אחת לשעה ושאל איך אני מרגישה. זה לא שהוא התקשר אליי אחת ליום ושאל איך אני מרגישה. מקסימום הוא שלח לי הודעה "בפגישה, לא יכול לענות", אחרי עשרים שיחות שלא נענו ממני אליו. כי בסוף הוא גבר, והוא יודע להכיל התרגשות כמו שדוחה כתמים מכיל כתמים. הפעם היחידה שהוא ממש התרגש הייתה אתמול, כשהוא חזר הביתה על סף דמעות ואמר: תשמעי, הרבה זמן לא התרגשתי ככה. נסעת פעם באיילון החדש שמביא אותך עד לשפיים? נשים מנוגה, גברים ממע"צ.
היה כיף ומרגש לשמור סוד גם מכם ומהעוקבים בפייסבוק. אני, שמואשמת תדיר בהיעדר אינטימיות בחיי, נהניתי במשך 18 שבועות תמימים מהידיעה שאני מצליחה לשמור על איזון ושפיות. טוב, בל נגזים, אבל לפחות על פרופורציות. אם לא בגוף, לפחות בנפש. לספר קודם למשפחה (ולזכור שמשפחה לפני הכול) ואחר כך לילדים (בלי לצלם, ככה נקי), ואז לחברות הקרובות, ואז לחברות הפחות קרובות. ורק בסוף, אחרי שכל האוהבים האמיתיים שלי יודעים (ושולחים לי ווטסאפים תומכים ומחזקים בסגנון: תספרי כבר בפייסבוק, בתמונה האחרונה שהעלית זה נראה שאת עוד שנייה מתפוצצת בתוך השמלה), לשתף את "הקהל". כי למרות שאני לוקחת אותו באופן אישי, אישי מאוד, בסוף הוא משני לקשרים האמיתיים שלי.
מצד שני, כשהוא אמר לי: "בואי לקמפינג, את יודעת כמה לייקים זה?", הסכמתי מיד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם