'שוברים שתיקה' ו'בצלם' עושים נעים בגב לגרמנים
'שוברים שתיקה' ו'בצלם' אינם ארגונים מכחישי שואה, אבל הם בהחלט עלולים לעזור לעם הגרמני להרגיש קצת יותר נוח עם עברו
כל מי שמסתובב בברלין רואה את הדובים. בכל חנות מזכרות, בכל חנות ספרים, בכל אשר תלכו, תיתקלו בהם בצורה של בובות חמודות, כשהם מאוירים על ספלי קפה קטנים וכוסות בירה גדולות. הרי הדוב הוא סמלה של העיר ברלין.
אלא שמדובר בבלוף: לפני כמה שנים ביקרתי בבירת גרמניה לצורך הכנת כתבה, ובאנדרטת השואה שבמרכזה פגשתי בחור משטוטגרט בשם מרק. הוא הגיע לשם במסגרת סיור להכנת טיול שנתי לכיתה בתיכון שהוא מחנך, והופתעתי מגילוי הלב שלו. "הנה לך דוגמה לאמנות הסיפור העצמי שאנחנו הגרמנים ממש טובים בה", הוא אמר לי, כשהצביע על אחד הדובים החמודים בחנות מזכרות סמוך לשער ברנדנבורג, "איך שלא תהפוך את זה, מקור השם 'ברלין' הוא במילה סלבית שפירושה בִּיצה. אבל זה סמל קצת מוזר ומריח לא משהו, וחוץ מזה - הרי אי אפשר למכור בִּיצות קטנות לתיירים במחיר מופקע. דוב הוא כבר סיפור אחר לגמרי. אז הנה, הסמל של העיר הזאת הוא דוב".
היכולת הגרמנית לספר מעשייה שנילושה היטב ומותאמת לזמנים משתנים חוזרת על עצמה שוב ושוב, ואפילו באגדות הילדים. מי מאיתנו לא מכיר את הסיפור על הנזל וגרטל, ששמותיהם עוברתו ל"עמי ותמי"? שני הילדים האומללים תעו ביער וכמעט נטרפו בידי המכשפה הרעה.
אלא שמחקרים טוענים כי האחים וילהלם ויעקוב גרים, שהיו הראשונים להעלות על הכתב את האגדה העממית הזו, שינו את גרסתה כמה וכמה פעמים עד שהגיעה לצורה שאנו מכירים כיום. לפחות אחד מהמקורות הגרמניים העתיקים של הסיפור מתאר שני ילדים כלל לא תמימים שהחליטו להרוג אישה זקנה, כחלק מציד המכשפות שהיה נהוג באירופה באותם ימים - ויהי מה. דחיפתה של המכשפה לתנור בידי תמי אפילו לא נגנזה או צונזרה, והיא נקראת עד היום על ידי מיליוני הורים כמעין משובת נעורים של ילדה שבסך הכול רצתה להציל את אחיה באמצעות שרפת אויב משותף. נדמה שבשבוע שבו חל יום השואה, אין צורך להרחיב על ההקשרים והפרשנויות שהגרמנים יכלו להעניק לחלק זה בסיפור בתקופות מסוימות בהיסטוריה.
הגרמנים, אם כן, יודעים לשנות סיפור מקצה לקצה. הכחשת השואה אסורה בגרמניה על פי חוק. 72 שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה והשואה הם פרק זמן קצר מכדי להתחיל לשנות את הסיפור הזה, אבל התחלה של ניסיון לשנות אותו כבר יש. כך למשל, בשנת 2012 פסק בית המשפט העליון של גרמניה כי הכחשת שואה בשיחה פרטית בין שני אנשים מוגנת על ידי חופש הביטוי, והיא לא נכנסת תחת הקטגוריה האסורה של הפצת הכחשת שואה. השינויים עדיין קטנים, כאילו לא מורגשים, אבל אם זה מה שקורה כשמאות אלפי ניצולים עדיין בחיים - כל יהודי באשר הוא חייב לעמוד על המשמר.
זו בדיוק הסיבה לכך שראש הממשלה בנימין נתניהו פעל נכון השבוע כשהתנה את פגישתו עם שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל, שביקר השבוע בישראל, בכך שיבטל את מפגשיו המתוכננים עם אנשי ארגוני השמאל 'שוברים שתיקה' ו'בצלם'. לא, הארגונים הללו אינם מכחישי שואה, אבל הם בהחלט מסייעים לגרמנים להתקדם עוד צעד אחד בניסיון שלהם להרגיש שוב נורמליים לאחר הזוועות שביצעו אך לפני רגע קט מבחינה היסטורית.
דרך אחת להרגיש גבוה היא להיוולד כך, ודרך שנייה היא לעמוד כל העת ליד אנשים נמוכים ממך. הגרמנים לא יכולים עדיין להכחיש את השואה כפי שחלקם אולי היו משתוקקים לעשות, אבל הם יכולים לנסות לעמוד ליד אנשים נמוכים.
'שוברים שתיקה' ו'בצלם' מספקים לגרמנים תמונה מעוותת וחסרת כל אמת מידה של ישראל גמדית, קטנה מאוד בכל מה שקשור לזכויות אדם ולשמירה על חייהם של מיעוטים. גם אם לא יודו בכך בפומבי, ואין סיכוי כמובן שיעשו זאת, גרמני שמקבל דיווח – ועוד מיהודי – על יהודים שמבצעים לכאורה זוועות בבני עם אחר, לא יכול שלא להרגיש קצת יותר נוח עם עברו הבעייתי.
אדגיש שוב: איני טוען חלילה שראשי ארגוני השמאל הללו מעודדים הכחשת שואה או רוצים לגמד את רצח ששת מיליוני היהודים. הם עיוורים לתוצאה האפשרית הזאת, והולכים בדרכם מתוך אמונה שלמה שזהו המסלול הנכון לתיקון החברה בישראל. הם בכלל לא שמים לב לטרמפ שתופסים עליהם כל מי שרק יכול לעשות, ובכלל לא רואים איזה נזק אדיר הם גורמים. הם נכנסים מבחינתם לבית מלא בממתקים, ולא מבחינים בתנור הבוער.
פרשנים רבים ייסרו את ראש הממשלה על החלטתו לבטל את הפגישה עם השר הגרמני. הם טענו כי הוא מזיק בכך ליחסיה של ישראל עם גרמניה ואירופה, רטנו כי מדובר בתגובה לא מידה שמגיעה מהבטן ולא מהשכל, היגגו כי הוא מעלה בכך את קרנם של הארגונים הללו לרמה של גורם מדיני ועוד.
יכול להיות שפרשנים הללו צודקים בטווח הקצר. אבל ראש ממשלת ישראל אחראי גם על הסיפור היהודי הגדול, ולכם הוא מחויב לחשוב קדימה, לעוד חמישים שנה. במקרה הזה נתניהו חשב ופעל נכון. גם אם לטווח קצר אנשי 'שוברים שתיקה' יזכו לעוד כמה תרומות ועוד כמה כותרות, בהחלט יכול להיות שהצעד החריג שבו נקט ראש הממשלה השבוע ידחה בעוד חמש או עשר שנים את שכתוב הסיפור הגרמני של אמצע המאה העשרים.
אקו"ם