"לא מוכן להסכמים עם הפלסטינים שמתבססים על 'יעני'"
בשנות ה-90 ח"כ אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר, חשף את שקרי ערפאת, הוביל את חיסול יחיא עיאש, ותיקן את כשלי שב"כ לאחר רצח רבין. בשנות האלפיים עמד בצמתים הרגישים של האינתיפאדה וההתנתקות. בעתיד, הוא מבטיח, יתמודד על ההנהגה
שמש אביבית מלטפת את אשקלון. כמו ערים רבות אחרות ברחבי הארץ, גם כאן עוד ועוד בניינים חדשים נמתחים אל קו הרקיע, מאיימים לרסק את מחירי הדיור המאמירים. בפעם האחרונה שהרמתי מבט אל שמי אשקלון, טיל כיפת ברזל יירט רקטה מעל ראשי. זה היה לפני כמעט שלוש שנים, בעיצומו של מבצע צוק איתן. את הרקטה ירה חמאס מקרבת עזה - העיר שח"כ אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר, הקדיש את מרבית חייו הבוגרים כדי לסכל ניסיונות רצח והרג שהיא מייצרת נגדנו.
אנחנו נפגשים בביתו בשכונת אפרידר, שבה נולד ושבה הוא חי עד עצם היום הזה. ברוגע פגרת הכנסת, השיחה שנועדה לעסוק בענייני היומיום גולשת לשחזור הרגעים הדרמטיים ביותר במדינת ישראל בעשורים האחרונים. רצח רבין, ההתנתקות, פיגועי ההתאבדות, החיסולים. בכל הצמתים הרגישים הללו וברבים אחרים היה דיכטר במרכז העניינים, בדופק הפועם, במקומות שהדברים קורים בהם כהווייתם, בלי תצוגות פאסון לתקשורת ובלי מיסוכים שנועדו לרסן את דעת הקהל.
הוא היה שם כשיצחק רבין נאנק מול השקרים של יאסר ערפאת, וישב לצד שמעון פרס כשהולך שולל בידי הראיס. הוא ראה מקרוב את אהוד ברק עוצם עיניים מול התנועה האסלאמית, והתווכח עם אריק שרון על גדר ההפרדה והנסיגה מעזה. וכך אנו מדלגים בין אירועים ותקופות, בין טראומה למכה, וכל סיפור גורר סיפור שגורר עוד סיפור.
הוא בן 65, נשוי לאילנה, אמנית אשקלונית, אב לשלושה וסב לשישה. כיום הוא יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ומאחוריו כבר יותר מעשור בזירה הפוליטית. "כישראלי וכיהודי השאלה הבסיסית שמעסיקה אותי היא מה אפשר לעשות ברמה הציבורית והלאומית. הגעתי להיות ראש שב"כ, אבל אי אפשר להיות רב-ראש שב"כ, אז מיד כשסיימתי את התפקיד היה ברור לי שאמשיך לפוליטיקה, כי זה השלב הבא".
ואכן, מעולם הצללים הוא קפץ היישר לפוליטיקה הרעשנית. רק חצי שנה הפרידה בין סיום כהונתו כראש השב"כ במאי 2005 ובין הצטרפותו לרשימת קדימה. אחרי השבץ של שרון ואחרי הבחירות, מינה אותו אהוד אולמרט לשר לביטחון-הפנים. כמו היום, גם אז עלה דיכטר לא פעם על מוקשים פוליטיים. ביום הצטרפותו לקדימה הצהיר שההתנתקות הוכיחה את עצמה, אלא שמטר רקטות מעזה קלקל לו את החגיגה. כשר הממונה על המשטרה הוא הסתבך במינוי המפכ"ל, ונאלץ לבחור בדודי כהן אף שלא רצה בו. מאידך גיסא, הוא שיפר את תפקוד המשטרה בתחומים רבים, ובראשם השימוש בכלים טכנולוגיים למלחמה בפשע.
ב-2008 התמודד דיכטר על ראשות קדימה, אך הגיע למקום האחרון – אחרי ציפי לבני, שאול מופז ומאיר שטרית. לאחר בחירות 2009 מצא את עצמו באופוזיציה לאופוזיציה, משום שלא הסתדר עם יו"ר מפלגתו ציפי לבני. עם התפוררות קדימה ב-2012 הוא פרש מהמפלגה ומונה לשר להגנת העורף בממשלתו של נתניהו. חרף ההיסטוריה האישית המרשימה שלו, לא הצליח להתברג למקום ריאלי ברשימת הליכוד-ביתנו ב-2013. בפריימריס לקראת בחירות 2015 הגיע רק למקום ה-26 ברשימת הליכוד, ובקושי נכנס לכנסת.
למרות כל המהמורות האלה, דיכטר לא מוותר. "הייתי קרוב לפוליטיקה הרבה שנים. כראש שב"כ אתה האיש שנמצא הכי הרבה בישיבות הממשלה, אחרי ראש הממשלה ושר הביטחון, ושם אתה רואה הכול מקרוב ומבין שבסוף, אם אתה רוצה לפעול ברמה הארצית, הפוליטיקה היא התחום האפקטיבי ביותר".
אבל בין ראש שב"כ לחבר כנסת, אתה יודע מי נתפס כחשוב יותר.
"כשנכנסים לעולם הפוליטי חייבים להחליף דיסקט. לא משנה אם קודם היית ראש השב"כ או יו"ר חברת סלקום, עכשיו יצאת מעולם המינויים ונכנסת לעולם ההיבחרות. כל מי שלא עושה את המעבר הזה, יראה מיד תהליך התרסקות".
זו הסיבה לכך שרבים מאנשי הצבא נכשלים בפוליטיקה?
"אני חושב שכן. חלקם לא בנויים מנטלית, גם מבחינת האגו, להיכנס לביצה הזו. צריך ללמוד אותה בסבלנות. ובפוליטיקה אין ברירה אלא לפקוד אנשים".
יש משהו שובה לב בגישה הצנועה והפשוטה של דיכטר לעולם הפוליטי. בכלל, הוא רחוק מגינוני שררה וממניירות של "אחד שהיה שם". מתעקש להכין בעצמו את הקפה לי ולדובר שלו, מטפל בכלב בדקדקנות, ועם כל סיפורי מורשת הקרב הוא כלל לא נשמע כמי שמתרפק על העבר, אלא כשואף פני עתיד.
מבחינתו, העתיד הזה משורטט בבהירות רבה: אבי דיכטר חותר להיות ראש הממשלה. והוא מבין שכדי להשיג זאת, עליו לעמוד בראש מפלגה שמסוגלת לכבוש את השלטון. "בישראל יש 120 חברי כנסת. מחציתם נבחרו בפריימריס, בידי כרבע מיליון מתפקדים בכלל המפלגות. כל הח"כים האחרים נבחרים בידי חמישה אנשים: הרב של ש"ס, הרב של יהדות התורה, הרב ליברמן, הרב לפיד והרב כחלון. בעיניי זה לא סביר, ולכן לא תמצא אותי כנראה במפלגה שאין בה פריימריס. במפלגה כזו לעולם לא תגיע מעבר למקום השני, ומן הסתם גם לשם לא".
הפריימריס גם מכניסים לכנסת אדם כמו דוד ביטן, שעשר שנים לא קרא ספר, כך לפי עדותו, והסגנון שלו לא מעודן במיוחד. מול זה, לא עדיפה ועדת מינויים?
"עם כל הכבוד לדוד ביטן, את כובד משקלו הוא יכול להפעיל רק על הכיסא שהוא יושב עליו בכנסת. נכון, הוא מונה ליו"ר הקואליציה, תפקיד חשוב מאוד שהוא עושה בצורה הטובה ביותר שהוא יכול. אבל ביטן לא נבחר לראש המפלגה, ולא לרס"ר המשמעת שלנו מחוץ לכנסת".
לדיכטר יש מסר אחד לכל מי שמתלונן על איכותם של הפוליטיקאים: תתפקדו, הוא דורש. "ישבתי עם שלושים חבר'ה, יוצאי מערכת הביטחון, שביקשו מאוד להיפגש איתי. כשהערב התחיל הם מתחו ביקורת על כמה חברי כנסת וכינו אותם הזויים. שאלתי: מי כאן פקוד לאיזושהי מפלגה - ליכוד, עבודה, לא משנה? אף אחד לא הרים יד. אמרתי להם שעם כל ההערכה, הם לא במשחק, הם על הטריבונה, ואילו האנשים שמכונים בפיהם 'הזויים' נמצאים על המגרש".
דיכטר עצמו החליט כאמור לעלות למגרש ולשחק את המשחק, כולל השלבים המתקדמים ביותר שלו. אחרי שנמנע מלהתמודד מול בנימין נתניהו בפריימריס הקודמים בליכוד - "זה לא התאים לחישובים שלי", כך לדבריו – הוא אומר שבכוונתו להיות שם בעתיד. "אני רואה את עצמי מתמודד על ראשות הממשלה. נתניהו יוביל את הליכוד בבחירות הקרובות לכנסת, שיהיו כנראה ב-2019, ובפעם שלאחר מכן אני אתמודד על ראשות המפלגה, גם מולו".
דיכטר רץ אפוא למרחקים ארוכים, ואם יש לפיד שהוא נושא איתו לאורך נתח ניכר מהמירוץ, זהו חוק הלאום. עוד בעת שהיה ח"כ באופוזיציה מטעם קדימה, משמאל לממשלה כביכול, יזם דיכטר את החוק המעגן את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. השבוע, שבע שנים אחרי לידתו, אושר החוק המתבקש הזה בוועדת השרים לחקיקה. "מבין חוקי היסוד, זה החוק היחיד שעוסק בהיותנו מדינה יהודית ודמוקרטית", אומר דיכטר. "כל האחרים עוסקים בהיבט הדמוקרטי ובנושאים נוספים, אך לא בהיבט היהודי-דמוקרטי. מעל לכול ולפני הכול, חוק הלאום נועד להתמודד בצורה הכי נחרצת מול מי שאומר 'מדינת כל אזרחיה'. זה חוק שהוא טוב ליהודים בישראל וטוב ליהודים בעולם".
מכאן אנחנו מגיעים לנושאים שלשמם נבראה העשייה הפוליטית ומלאכת החקיקה: מדינת ישראל וביטחונה. כמו רבים אחרים במערכת הביטחונית והמדינית, גם דיכטר שם את האצבע על הסכמי אוסלו כנקודת המפנה המשמעותית ביותר בעשורים האחרונים. "כל אחד מראשי הממשלה אחרי אוסלו קיבל את הגלולה הזו, ובסופו של דבר, במינונים שונים, היא הייתה מרה", הוא קובע. את ביטוייה של תפנית אוסלו הוא חווה באופן מוחשי מאוד, כראש מרחב הדרום בשב"כ: האנשים שרדף אחריהם במשך שנים, הפכו באבחת הסכם ל"פרטנרים". "בספטמבר 1993, עם החתימה על הסכמי אוסלו, אנחנו מקבלים הוראה לעצור את המרדף אחרי המבוקשים של פת"ח. במקום זאת, צריך לנהל איתם משא ומתן על היום שאחרי כניסת ההסכם לתוקף. איני יודע כמה פעמים בחייך עשית מהפך כזה. להבדיל, זה כמו שבני סכנין ייכנסו לעבוד עם בית"ר ירושלים באותה קבוצה".
בשלב ההוא דיכטר עוד נתן סיכוי להסכמים, אבל לאורך השנים ראה לנגד עיניו כיצד הפלסטינים משטים בישראל. רק כשכבר כיהן כשר מטעם מפלגת קדימה הוא הגיע למסקנה הפשוטה, החותכת, שאוסלו נכשל. "מחוללי ההסכם לא רצו שהוא ייכשל. המנהיגים שלנו באים תמיד עם כוונה ציונית ויהודית מאוד ברורה, ולכן אני מתקומם נגד המונח 'פושעי אוסלו'. בעיניי מי שאומר זאת הוא בעצמו פושע. אבל הכוונה הציונית הצליחה מאוד למנחם בגין בהסכם עם מצרים וליצחק רבין בהסכם עם ירדן, ולא הצליחה לרבין עם אוסלו".
עד כמה לא הצליחה? דיכטר לוקח אותנו למסע בין כמה תחנות זמן, מהרגע שההסכמים נכנסו לתוקף ועד שגזר לעצמו מסקנה חלוטה נגדם. למרבה הצער, הרבה שנים והרבה חללים ספרה ישראל עד שהבינה את מיקח הטעות.
דיכטר זוכר כמו היום את הפעם הראשונה שבה התברר שערפאת רימה. הסיפור נחשף בשעתו בידי העיתונאי חגי הוברמן בערוץ 7, אך זכה להתעלמות וזלזול גם בתקשורת וגם מצד מערכת הביטחון. רבע מאה אחרי, בכיר השב"כ דאז מודה שכן, ערפאת הבריח מבוקשים ותחמושת לעזה ברגע שהייתה לו ההזדמנות. "זה קרה בפעם השנייה שערפאת הגיע לעזה, ביולי 1994. הם נחתו באל-עריש, ומשם נסעו בשיירה של ארבעה מרצדסים למעבר רפיח. בהסכם נקבע ששיירת הראיס 'אטומה', ואי אפשר לבדוק אותה במעברים. הבחור שלי, איש שב"כ שהיה במעבר, התקשר אליי ואמר: אבי, יש בעיה. ערפאת, במושב האחורי של המרצדס, גבוה הרבה יותר מאשר בפעם הקודמת. שאלתי אותו מה זה אומר. הוא ענה לי: השיירה הזו מבריחה מחבלים, ואין לי ספק שערפאת יושב על אחד מהם.
"מרפיח עד לעיר עזה יש שלושים ק"מ. הפעלנו את כל חיישני המודיעין שלנו, וכשהשיירה של ערפאת הגיעה לעזה כבר ידענו את סיפור המעשה. כלי הרכב האלה הבריחו ארבעה רבי-מחבלים, ובהם ג'יהאד עמארין, שהיה אחראי לפיגוע הרימונים בחניון גבעתי. זה האיש שיאסר ערפאת ישב עליו. העברנו את המודיעין במעלה הדרג. יעקב פרי היה אז ראש השירות, ודיבר עם ראש הממשלה. רבין פשוט השתגע, כעס, רתח.
"תבין את האווירה. היו הסכמים וחתימות ולחיצות ידיים ומדשאות הבית הלבן - הכול נראה טהור, לבן, זך ומלאכי. ובסוף זה נגמר בכך שנשיא הרשות הפלסטינית מבריח רב-מחבלים במכונית שלו. זה כבר לא עובר, זה ס'פאסט נישט. רבין נתן להם אולטימטום, שאם בתוך 48 שעות ארבעת המחבלים לא מגורשים למצרים - הוא עוצר את התהליך. אצל ערפאת לא הייתה התרגשות. הוא זרק את כל הארבעה לחו"ל. כולם כבר לא חיים, ולא מזקנה".
מה שהתחיל כקוריוז הפך מהר מאוד לבעיה שיטתית, שבצדה מחיר דמים נוראי. במקום שהסכמי אוסלו יביאו שלום לארץ, שטף את המדינה גל פיגועים, שרובם בוצעו בידי חמאס והג'יהאד האסלאמי. "שני הארגונים לא בלעו את העניין הזה של אוסלו", אומר דיכטר. "12 בספטמבר 1993, יום לפני חתימת ההסכמים, היה יום דמים נוראי. זו המסיבה שחמאס הכין לנו. שלושה חיילי צה"ל נרצחו במחנה שג'אעיה. גופותיהם נשארו ברכב וכלי הנשק נלקחו מהם. פיגוע קשה מאוד. הג'יהאד האסלאמי ירה על אוטובוס בחולון. זה היה איתות ליאסר ערפאת ולנו: אנחנו פה.
"בתגובה ביצענו גלי מעצרים גדולים מאוד, אבל אז גם הגיעו פיגועי המתאבדים. יחיא עיאש ומוחמד דף הם אלה שהתחילו את פיגועי האוטובוסים. מבחינת הממשל בישראל, זו הייתה סיטואציה נוראה. אתה חותם הסכם שלום עם הפלסטינים ועם ירדן, ופתאום מקבל גל פיגועים אחרי גל פיגועים, ואינך מסוגל להתמודד איתם. ניסינו להילחם, עצרנו 250 איש, אבל ההצלחה הייתה חלקית".
כדי להרגיע את דעת הקהל הישראלית הזועמת לנוכח עשרות הנרצחים, קבע אז רבין את גישת "נילחם בטרור כאילו אין שלום, ונעשה שלום כאילו אין טרור". אבל מה שאולי נשמע טוב כסיסמה, לא ממש היה יכול להתבצע בשטח: המלחמה בטרור הייתה תלויה בשיתוף הפעולה של הרשות הפלסטינית - מהותו של תהליך אוסלו הייתה ריסוק ארגוני המחבלים בידי כוחות אש"ף, "בלי בג"ץ ובלי בצלם" - אלא שאנשיו של ערפאת לא עשו את חלקם.
"האכזבה מהפלסטינים החלה עוד בממשלת רבין. אני זוכר זאת היטב", אומר דיכטר. "כשהרשות הפלסטינית קמה וערפאת נכנס לעזה, ראיתי אותו במלוא קטנותו. הציפיות והתקוות של כולם נכזבו. מהר מאוד התחלנו לראות את הסימנים שמשהו לא מתפתח כמו שחשבנו, שיש הרבה בעיות בעובר שנקרא 'שלום עם הפלסטינים'. גל הטרור נמשך, ולא היה מקרה אחד שמחבלים שביצעו פיגוע ונסו לשטחי A, באמת נתפסו בידי הפלסטינים והועמדו לדין (לפי ההסכם נאסר על צה"ל לתפוס טרוריסטים בשטחי הרשות - א"כ). במקרה הטוב הדלת הייתה מסתובבת, אבל בדרך כלל הדלת לא הייתה נפתחת. נוצר מצב שאתה נלחם לבד מול הטרור כאילו הוא בניו-זילנד. כל הזמן אמרו: תבינו, הם בתהליך בנייה. וכך זה נמשך".
אחרי חודשים מדממים, ובעקבות ההבנה שערפאת לא מספק את הסחורה, ביקש רבין להיפגש בעצמו עם ראשי המנגנונים הפלסטיניים. המשימה של ארגון המפגש הוטלה על דיכטר. את הדברים שאמר אז ראש הממשלה הוא זוכר עד עצם היום הזה.
"זה היה בינואר 1995, לאחר הפיגוע בצומת בית-ליד, שלראשונה השתתפו בו שני מתאבדים. היינו במצוקה, ולבקשת רבין ארגנתי את הפגישה בווילה בתל-אביב. רבין דיבר איתם הרבה מאוד, ובסוף סיפר כך: 'ב-1948, אחרי הקמת המדינה, ארגון אצ"ל הביא מצרפת את האנייה אלטלנה עם כלי נשק ואמצעי לחימה אחרים. האנייה עגנה מול חופי תל-אביב, אבל ראש הממשלה דוד בן-גוריון הבהיר שבמדינת ישראל יש רק צבא אחד שמביא נשק. אף אחד אחר, לא מימין ולא משמאל, לא רשאי להביא נשק. לכן, או שהאנייה חוזרת לצרפת, או שהנשק מועבר לצה"ל. כשאנשי אצ"ל החליטו לפרוק את הנשק אליהם, ראש הממשלה נתן הוראה לרמטכ"ל, שנתן פקודה למפקד הארטילריה שהייתה על החוף בתל-אביב - לירות לעבר אלטלנה. האנייה טבעה, ו-16 מלחים יהודים נהרגו'.
"ואז רבין מסתכל להם בעיניים ואומר: 'מפקד סוללת התותחים הזו היה אני'. שמע, כבר ראיתי לסתות נשמטות, אבל לא דבר כזה. הם נתקעו, היו חסרי יכולת לומר מילה. שנים אחר כך היו מזכירים את הסיפור הזה, כי בו רבין הסביר להם - והם הבינו - שזה מה שעושה את ההבדל בין מדינה לארגוני מחבלים".
גם אם ראשי המנגנונים הבינו, הם לא יישמו דבר. דפוס הפעולה הפלסטיני חסר האחריות נמשך, ואולי אף התעצם לאחר שרבין נרצח ושמעון פרס קיבל את המושכות. "אני זוכר פגישה בין פרס לערפאת, עם בוגי כראש אמ"ן", אומר דיכטר. "כולנו ידענו שמוחמד דף הוא האחראי לפיגועים הקשים. זה היה ברור גם לנו וגם לפלסטינים. הם מתחילים באנגלית, ואז פרס אומר לערפאת: 'אני רוצה שאבי ייתן לך את התובנות שלנו'. ליד ערפאת יושב מוחמד דחלאן, ראש שב"כ עזה – למעשה, המקביל שלי. אגב, דף ודחלאן מאותו הכפר, גדלו זה ליד זה.
"אני מבקש רשות מפרס לדבר עם ערפאת בערבית, כי ערפאת באנגלית וערפאת בערבית זה לא אותו אדם. בשפה שלו הוא מהיר יותר, חד יותר, מבין טוב יותר. אני מסביר לו שמאחורי הטרור ביו"ש נמצאים העזתים ומוחמד דף. בשנים ההן אין אדם שאיננו יודע מי זה מוחמד דף, אבל ערפאת עונה: 'מוחמד שוּ?' – מוחמד מי? ככה עם היד. אני אומר לדחלאן: תסביר לראיס. דחלאן מתקרב לערפאת ואומר לו: אבו-עמאר, זה מוחמד שסיפרתי לך עליו. ערפאת עונה לו בכעס: 'לא סיפרת לי שום דבר, לא מכיר את מוחמד דף'. עכשיו, לא צריך את ההצגה הזו כדי להבין למה הוא מתכוון. זו מבוכה נוספת".
זמן קצר לאחר הפגישה הזו, כוונות שב"כ התבייתו על דף ועל שותפו יחיא עיאש. עיאש חוסל במבצע מבריק, כשהוגש לו טלפון סלולרי ממולכד. דיכטר מתקומם על הטענה האומרת שהחיסול הזה הוליד את גל פיגועי מארס 1996. "כלומר, עד אז עיאש היה הרב הראשי של פלסטין, ורק בגלל החיסול שלו הם התחילו לעשות פיגועים? ובכן, ההיסטוריה לא התחילה בחיסול הזה. עיאש עבר מיו"ש לעזה כי הוא ידע שעוד מעט שמים עליו יד. הוא רצה להציל את חייו, ואכן הייתה ירידה במפלס הפיגועים בזמן שהוא בנה בעזה את התשתית שלו לשנים הבאות".
דיכטר מגלה כאן לראשונה שביום חיסולו של עיאש, הייתה גם אפשרות לחסל את דף. "אם לחיסול עיאש היו סיכויים של 98 אחוז, דף היה מאה אחוז הצלחה. אבל לא היה אישור לפגוע בו. אמרו: זה אחד יותר מדי". הוא מסרב לגלות מי בדיוק "אמרו" זאת, אבל ברור שאינו תומך בהחלטה: "זו תפיסה גלותית בעיניי. בטרור נלחמים כל הזמן".
בהמשך מונה דיכטר לראש אגף האבטחה בשב"כ, והוטל עליו לשקם את יחידה 730, שכשלה במשימתה העליונה: הגנה על חיי ראש הממשלה. בצד העבודה השוטפת הוא ראיין במשך חודשים את אנשי היחידה כדי להבין מה אירע באותו לילה, ולהפיק את הלקחים. בעוד הדיון הציבורי עסק בעיקר בשאלות ההסתה והשיח, דיכטר נחרד מההיבטים המקצועיים. "קשה להאמין שאפשר בכלל להיכשל כל כך. לא שמרנו על ראש הממשלה". את הקונספירציות, אגב, הוא דוחה בהינף יד: "אני מכיר את כולן, אלה סיפורי אלף לילה ולילה".
כדי להמחיש את עוצמת התקלה המבצעית מסתפק דיכטר בתיאור הפינוי לבית החולים לאחר הירי. "הבלגן שם היה בסדרי גודל מטורפים. ראש הממשלה נפצע מירי, איתו נפצע המאבטח שלו, אבל 'נער קטון נוהג בם' - נהג מבולבל לגמרי נוסע לאיכילוב לבד. בלי ליווי, לא לפניו ולא אחריו, עם ראש ממשלה פצוע. הוא טועה בדרכים כאילו נחת לפני שעה בארץ, מגיע לאיכילוב ואומר: 'יש לי פה ראש ממשלה פצוע'. קח רק את התסריט הזה ותבין איפה השאלות הקשות באמת".
מקצועית, טוען דיכטר, הפשלה של רצח רבין גדולה מזו של מלחמת יום הכיפורים. לפי התחקיר שלו ליקוי המאורות החל למעלה - מראש השב"כ דאז כרמי גילון, שהתפטר זמן קצר לאחר הרצח, ומראש אגף האבטחה. "הכול היה נוראי: המעגל הראשון של המודיעין, המעגל השני של המאבטחים, המעגל השלישי שתפקידו למזער את הנזק. ואני כבר לא מדבר על המעטפת מסביב, אלא רק על מי שסביב רבין עצמו. לך שלב אחרי שלב: מתי ראש הממשלה היה חשוף, מתי הוא נפגע ומה עשו. הייתה שם בעיה.
"כמה שבועות לפני האירוע, ראש היחידה נשאל בכנס כלשהו מה אנחנו לומדים מיחידות אחרות בעולם. התשובה שלו הייתה 'אין לנו מה ללמוד, כי אנחנו הכי טובים'. משפט כזה מסביר לך את הקריסה של כל הקונספציה. זו קריסה מלמעלה".
אנחנו מדלגים שלוש שנים קדימה, לימי ממשלת אהוד ברק. כאן, הסיפור של מתחם אורוות שלמה בהר הבית מגדיר בשביל דיכטר את ההתנהלות הפייסנית מדי של הממשלה ההיא: "המסגד הגדול ביותר בהר לא נבנה בימי העות'מאנים, הבריטים או הירדנים. הוא נבנה בימי ישראל. ב-1999 הווקף פרץ למתחם הזה בכוח בעזרת דחפורים. היינו באווירה של שלום, ולא רצינו לחמם. בדיעבד, היינו צריכים לעשות אחרת. לא הייתה שום סיבה שאורוות שלמה יהפכו למסגד".
שנה לאחר מכן התפוצצה האינתיפאדה השנייה. ישראל טבעה לתוך חמש שנים מדממות, מהקשות שידע העורף מאז ומעולם. דיכטר, שמונה בינתיים לראש השב"כ, היה צריך לעמוד בפרץ. מהר מאוד הוא הגיע למסקנה שגדר הפרדה בין הריכוזים הפלסטיניים לערי ישראל היא תנאי הכרחי לבלימת הטרור. "בהתחלה אריק לא רצה", הוא אומר על ראש הממשלה דאז. לבסוף שרון השתכנע.
באותה תקופה נורו פצצות מרגמה מבית-לחם לירושלים. סביב הירי הזה צמח עוד שקר פלסטיני, ששוב הביא את דיכטר למסקנה שאין עם מי לעבוד. "מי ששיגר את פצצות המרגמה היה המחבל עאטף עבאיית. אנחנו ידענו את שמו, הפלסטינים ידעו את שמו, וליתר ביטחון גם העברנו להם את שמו. ואז אני מקבל טלפון דחוף משמעון פרס, שמבקש ממני לבוא למלון 'קינג דיוויד', לפגישה שהוא מקיים עם אבו-עלא, סאיב עריקאת וג'יבריל רג'וב. שאלתי מה העניין, ופרס אמר לי: הפלסטינים אומרים שהם תפסו את מי שיורה את המרגמות. אמרתי לו: מר פרס, אני יודע שעבאיית לא בכלא. בכל זאת הוא ביקש שאבוא לפגישה. עזבתי הכול, נסעתי לקינג דיוויד. שלושת הפלסטינים יושבים מולנו, וכולי רוח קרב. אמנם הייתי רגיל לשקרים שלהם, אבל בכל פעם אתה מתפעל מהיכולת שלהם לבנות את השקר בצורה יותר רצינית.
"אני אומר לאבו-עלא בערבית: מה הסיפור? והוא עונה: 'אבי, האיש בכלא'. אני משיב: על מה אתה מדבר, אתה יודע שהוא לא בכלא. אבל אבו-עלא בכלל לא נכנס איתי לוויכוח, אלא אומר לסאיב עריקאת: 'הוא בכלא, נכון?'. לסאיב אין מושג על מה אנחנו מדברים, והוא גם לא מאמין לעצמו, אבל עונה 'ודאי שהוא בכלא', ומפנה את המבט לג'יבריל רג'וב. רג'וב מסתכל עליי ומסתכל עליהם, והוא במלכוד. הוא ראש השב"כ הפלסטיני ביו"ש, והוא היחיד שיכול להכניס לכלא את עבאיית, דבר שלא קרה. יותר גרוע, הוא יודע שאני יודע שהוא לא הכניס אותו לכלא.
"רג'וב מחפש תשובה, ובינתיים הם לוחצים אותו: מה, הוא לא בכלא? ואז רג'וב מוציא את מילת המפתח למצבים קשים בז'רגון הפלסטיני: 'יעני'. מילה שאין לה תרגום לעברית, לאנגלית, לצרפתית או לגרמנית. 'יעני' זה אומר שהאיש בכלא, אבל באותה נשימה שהוא גם לא בכלא, וכל הספקטרום ביניהם.
"תרבויות מפתחות מילים לצרכים שלהן. כשאצלנו אדם מתאבד, הוא מתאבד. בערבית יש 'מתאבד' שחיסל את עצמו כדי להיפטר מבעיות העולם הזה, ויש 'איסתישהאד', שהרג את עצמו למען האל ובדרך לקח נוספים. מושג כזה קיים רק בתרבות שצריכה אותו, כמו שלאסקימוסים יש שישים מילים שונות לשלג. מאז קיבעתי את המושג 'תרבות היעני'. אצלי זה ציון דרך. אני לא מוכן לסבול יותר סיכומים והסכמים עם הפלסטינים, שמתבססים על תרבות היעני. לא אצלי, לא איתי".
הבנת ההתנהלות של הצד השני הפכה את דיכטר לנץ טורף בכל הנוגע למאבק בטרור. הוא פיתח בנושא הזה מערכת כללים נוקשה. "אני דוגל באף-16 נגד אם-16, אם זו הדרך היחידה להבטיח תוצאה נקייה בלי סיכון לכוחותינו. זו לחימה שאי אפשר לקיים בה 'משחק הוגן'", הוא פורט את הכלל הראשון שלו. הכלל השני הוא "לחימה באופן שוטף ורצוף, ולא רק מול פיגועים. כי אם תפסיק - תופתע, ולנו אין לוקסוס להפסיק להילחם בטרור".
שלישית, אומר דיכטר, "טרור עושה פיגועים איפה שהוא יכול - לא איפה שהוא רוצה". מכיוון שהרשות הפלסטינית כושלת בהפנמת העיקרון הזה, היא כושלת מול חמאס. "הבעיה הראשונה של מנהיגי הרשות היא שהם פח-ד-נים. אין להם שום בעיה להחליט על הרג יהודים, אבל הם לא מעזים לגעת בבעיות של עצמם". החטא הקדמון של ערפאת, לדבריו, היה מתן ההיתר לארגוני הטרור להמשיך לפעול, וזה לא השתנה גם בתקופת אבו-מאזן.
מכיוון שכך, דיכטר מעריך שמנהיג חמאס היוצא, חאלד משעל, יהיה היו"ר הבא של הרשות הפלסטינית. "כששואלים מי יהיה הראיס הבא, אנחנו תמיד מחפשים מתחת לפנס: ג'יבריל רג'וב, מוחמד דחלאן, מרוואן ברגותי - שקנה את תהילתו על רצח יהודים".
דיכטר עצמו מציע לשים לב למהלכים האחרונים של חמאס: הבחירה באסמאעיל הנייה לראש הלשכה המדינית במקום חאלד משעל לא מבשרת על ירידתו של האחרון מן הבמה, אלא על כניסתו למצב המתנה עד שאבו-מאזן ישמוט את המושכות. "חמאס יחכה שעבאס ייכנס לנבצרות. לפי ה'יעני חוקה' שיש להם, מי שאמור לתפוס את מקומו כנשיא זמני הוא יו"ר המועצה המחוקקת. היום זהו עזיז דואק - איש חמאס. כלומר, הם ילכו לבחירות כשאחד מאנשיהם הוא הנשיא בפועל, ומשעל יהיה זה שיתמודד על תפקיד הנשיא מטעמם.
"למה? כי בעזה יש להם רוב מובטח, ולא חשוב כמה אוגדות של מפקחים יביא ג'ימי קרטר (הנשיא האמריקאי הקשיש פיקח בעבר על בחירות באזורי סכסוך בעולם – א"כ). משעל הוא במקור מיו"ש, מהכפר סילוואד ליד רמאללה. התמיכה הטבעית שתהיה לו שם הופכת את התרחיש הזה ליותר ריאלי. ואז איזו הנהגה פלסטינית נקבל? כשחמאס אומרים 'אין לנו שום דבר נגד היהודים אבל אנחנו לא מכירים בציונות', זה רק ניסיון למצוא נוסח שיציג אותם כגמישים, אבל ישמר את יכולות הטרור שלהם".
למרות התחזית הפסימית, הכישלונות החוזרים והנשנים של התהליך המדיני וניסיונו האישי המר מאוד עם הפלסטינים, דיכטר עדיין חושב שאפשר להגיע לשלום. הוא אף תמך בהתנתקות – אם כי ניסה למנוע את הנסיגה מציר פילדלפי שבין הרצועה למצרים, וגם הצליח לשכנע את שרון שצה"ל צריך להישאר בצפון השומרון. "השטח שכלוא בין ארבעת היישובים שפונו הוא פי שניים מעזה. בגלל ההשלכות שיש ליציאת צה"ל מהאזור הזה, והקלות של הפיכתו לשטח עוין, גרסתי שאסור להתנתק צבאית. במקרה הזה המלצתי התקבלה".
דיכטר לא יתנגד לנסיגות עתידיות, אם יניבו בתמורה הסכם טוב. "אני איש אופטימי, ואני לא מוכן לחשוב שהסכם בינינו לבין הפלסטינים לא אפשרי. אולי דווקא מכיוון שאני מכיר אותם ואת כל הבעיות איתם, אני לא מרים ידיים". ברור שכל מתווה להסכם כזה יהיה כרוך בנסיגה עמוקה מאוד ביהודה ושומרון, ועם זאת דיכטר דורש שבקעת הירדן, ולא רק נהר הירדן, תהיה גבולה המזרחי של ישראל. באותה נשימה הוא מתנגד לצעדים כלשהם של החלת ריבונות ישראלית, אפילו בגוש עציון או במעלה-אדומים. האשמות באפרטהייד ואיומים דמוגרפיים לא מבהילים אותו, והוא מוכן לעמוד איתן מול העולם במה שחשוב לדעתו. כך למשל, בביקוריו האחרונים בארה"ב ובגרמניה דרש דיכטר ממארחיו להעביר את שגרירויותיהם לירושלים.
אגב שגרירויות בבירה, דיכטר נזכר בלילה שבו סולקה הרשות הפלסטינית מהעיר. "ב-1993 נתנו להם לשים אנשי מנגנונים בהר הבית ובאוריינט האוס, ולפתוח עשרות משרדים ברחבי ירושלים. זה נמשך עד אוגוסט 2001, עד פיגוע סבארו. אמרתי לראש הממשלה: אריק, אסור לטעות שוב. בוא נזרוק את הרשות הפלסטינית מירושלים, מכל ירושלים. אין שום הצדקה שהם יעשו אפס במלחמה בטרור, ואנחנו נכבד אותם ואת האוריינט האוס כאילו זו השגרירות האמריקאית ברחוב הירקון בתל-אביב. באותו לילה זרקנו אותם מהעיר, כולל מהר הבית, והם לא נמצאים שם עד היום. זו הייתה הפגנת ריבונות אדירה. ערפאת אמר כמה פעמים 'היהודים דפקו אותנו בירושלים', בעיניו זה היה הנזק הכבד ביותר שנגרם להם".
אם כבר הר הבית, האם ליהודים יש זכות להתפלל שם?
"כן. ישראל היא הריבון בהר, אבל הכללים נקבעו ב-1967 ולא פשוט לשנות אותם עכשיו".
ישראל צריכה לחתור לקיום תפילות כאלה?
"כן".
לעומת הפגנת הריבונות הזאת, דיכטר מזהיר ממגמה שקטה אך מסוכנת של התנועה האסלאמית והרשות הפלסטינית. להמחשה הוא שולף את הטלפון הסלולרי ומציג תמונה שצולמה בסעודיה, בכביש המוביל למכה, המוגבל למוסלמים בלבד. "הפלסטינים מנסים להגדיר את כל הר הבית כאל-אקצא, כדי שמסיבות דתיות הכניסה אליו תהיה אסורה לכל מי שאינו מוסלמי - כמו שלמכה ומדינה גם השגריר האמריקאי לא יכול להיכנס, כי הוא לא מוסלמי. הם ינסו לאסלם את הר הבית כדי שהיהדות תישאר בעיר דוד, בעופל, בכותל, במנהרות, אבל לא על ההר עצמו. אנחנו צריכים להבהיר שהר הבית אינו אקס-טריטוריה. זו התשובה שלי לשאלתך על תפילת יהודים בהר".
מלשכת ח"כ דיכטר נמסר: "בנוגע להתנתקות, אבי דיכטר אומר שמעולם לא תמך בהתנתקות. לדבריו, "אני כראש שב"כ והשב"כ כגוף לא עסק בהתנתקות האזרחית. זה לא תחום שלשב"כ יש מנדט לעסוק בו. ברמה הצבאית, התרעתי מפני פינוי ציר פילדלפי וצפון השומרון".
"בנוגע להחלת ריבונות, אבי דיכטר סבור שמעלה אדומים וגוש עציון יהיו תמיד חלק ממדינת ישראל. לדבריו, "על החלת ריבונות להתבצע כחלק ממהלך כולל שיתחיל בבנייה בירושלים וייצוב מעמדה. זו לא שאלה של אם - זו שאלה של מתי"
אקו"ם