פריצת דרך היסטורית להתיישבות ביו"ש
ההתיישבות היהודית ביו"ש עומדת בפני פריצת דרך משפטית שתחיל עליה את חוקי מדינת ישראל. וגם: למרות הפשרות שנעשו, חוק הלאום יאזן את חוקי היסוד האחרים
מכירים את זה שאתם דופקים את הראש בקיר במשך שנים ולא קורה כלום, ויום אחד הקיר פשוט נעלם? אז כנס הפרקליטים שהתקיים ביום ראשון שעבר ברמת־רחל הוכיח שניסים כאלו לפעמים קורים.
קשה לספור את כמות האייטמים, הטורים והכתבות שהקדשנו פה במהלך השנים לאנומליה המשפטית שעמה ההתיישבות היהודית ביו"ש נאלצת להתמודד. במקום לפעול תחת החוק הישראלי המודרני והמעודכן, היא כפופה למערכת של קרעי חוקים ירדניים, בריטיים, עות'מניים וצווי אלוף שמאמללים את החיים. הפוליטיקאים ניסו לפרוץ את הבסטיליה אך לא עלה בידם, שכן ההתנגדות של משרד המשפטים הייתה עקבית ושיטתית. בכירי המשרד התריעו כי זהו סיפוח דה־פקטו, וגרמו לראש הממשלה להתקפל.
עכשיו מתברר שבלי שידענו, כבר בשבט תשע"ד שיגר הפצ"ר דאז דני עפרוני מסמך מהפכני ליועמ"ש יהודה ויינשטיין. הורתו ולידתו בסדרת 'פגישות עיתיות' - כפי שכינתה אותם דינה זילבר. את אותן פגישות קיים עפרוני עם נציגי משרד המשפטים, בעקבות ניסיונותיה של ח"כ אורית סטרוק לחוקק את חוק דיני מגן לנשים בעבודה באיו"ש. היועמ"ש התנגד, והפשרה הייתה שהחוק יחוקק לפי צווי אלוף ולא דרך חקיקה ראשית. עפרוני נכנס לעובי הקורה וסוף־סוף האסימון נפל לו. הפצ"ר הבין שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך. תוכנו של המסמך - שנותר חסוי עד כה - הוא לא פחות ממדהים.
במכתב הארוך הסביר הפצ"ר שהמצב הקיים "אינו ראוי וגורם לפערים בלתי רצויים" עבור מאות אלפי אזרחים ישראלים. הוא קובע שאין לכנסת ישראל שום מניעה חוקית לחוקק ישירות חוקים באזור, ומתריע שכוח האדם של יועמ"ש איו"ש, האמון על ניסוח צווי האלוף, איננו יכול לעמוד בקצב החקיקה הישראלית, ואף אין לו את הכלים המקצועיים שנמצאים בידי משרדי הממשלה האמונים על חקיקה בשגרה.
בפרק ההמלצות מבחין עפרוני בין החקיקה עד כה והחקיקה מכאן ולהבא. הוא ממליץ להקים צוות עם נציגי משרד המשפטים ונציגי הפצ"ר, שיערכו עבודת מטה מעמיקה ויסגרו פערים למפרע. בנוגע לחקיקה מכאן ולהבא הוא כותב כי "יש לחזור על מושכלות יסוד ולהבהיר כי האחריות מונחת על כתפי משרדי הממשלה השונים".
האחריות על החקיקה ביו"ש צריכה אפוא לעבור מפרקליטי הצבא אל משרדי הממשלה. מה זה אם לא רעידת אדמה? אליבא דעפרוני, כל משרד שמציע הצעת חוק צריך להתחיל להתייחס סימולטנית גם אל המשמעויות של החלת החוק באיו"ש. כך, חלק גדול מהחוקים יוחלו על האזור כבר בשלב החקיקה הראשית בכנסת.
למרבה המזל ויינשטיין לא ענה לו אז, הנושא הוקפא ובינתיים היועץ התחלף. המכתב התגלגל בדרך לא דרך אל סגן השר אלי בן־דהן, שחבר לשרת המשפטים שקד ולשר התיירות יריב לוין, והם קידמו את המהלך מול היועמ"ש הנוכחי אביחי מנדלבליט שהרים את הכפפה. מי שהוביל את עבודת המטה במשרד המשפטים הוא המשנה ליועמ"ש רז נזרי. תחתיו יוקם אשכול של שלושה־ארבעה משפטנים שיעסקו אך ורק בנושא הזה. המכרזים כבר פורסמו.
בערב פסח הוציא נזרי מכתב לכלל היועמ"שים של משרדי הממשלה, וזימן אותם לכנס המדובר ברמת רחל. הוא ביקש מכל משרד לשלוח את היועמ"ש, וגם רפרנט מיוחד שיעסוק מכאן ולהבא בנושא הזה. הכנס הוכתר כהצלחה כבירה: השתתפו בו לא פחות מ־83 פרקליטים בכירים, כולל נציגי יועמ"ש איו"ש שהכינו מצגות והשתתפו בדיונים. המילה שהתגלגלה שם הייתה 'סימולטניות' - כל חקיקה ממשלתית בכנסת תתייחס כברירת מחדל גם לאיו"ש. "חוקים ממשלתיים שלא יתייחסו להיבט הזה לא יקודמו בוועדת שרים לחקיקה, או שיקבלו עדיפות נמוכה", הזהיר בכנס סגן השר בן־דהן. גם השרה שקד הוציאה הנחיה ברוח זו לשרים.
את עבודת המטה מאחורי הקלעים ריכזה מנהלת השדולה למען ארץ ישראל בכנסת, חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק.
מה קרה לטאבו המוחלט נגד חקיקה ביו"ש, תמיד טענו הרי שזה סוג של סיפוח?
סטרוק: "השיח הזה מזמן הצטמצם. אפילו בתקופה שבה המשנה ליועמ"ש דינה זילבר ריכזה את כל ענייני יו"ש, הכנסת הצליחה להעביר שני חוקים שחלים באזור - חוק האומנה וחוק שנותן הטבות מס בחקלאות, תעשייה ותיירות, והשמים לא נפלו. אני מעריכה שהבעיות יצוצו כשנגיע לתחומים כמו תכנון ובנייה, כי שם קשה להסתפק בתיקונים וצריך להחליף את כל החוק הירדני, ויהיו מי שיטענו שיש לזה סממני ריבונות מובהקים. אבל אנחנו נמצאים היום במצב טוב מאד ביחס למקום שבו היינו בעבר".
מדוע נשמר הכנס כסוד כמוס?
"לא יודעת. אני מניחה שהם חששו לעורר מהומה רגע לפני שאבו־מאזן נפגש עם טרמאפ".
עוד נס שהתרחש השבוע הוא חוק הלאום שעבר בוועדת שרים לחקיקה ואושר בקריאה טרומית במליאה. גם זה חוק שהקיז הרבה דם, יזע ודמעות מח"כים, מעיתונאים, וגם מארגונים חוץ־פרלמנטריים כמו המכון לאסטרטגיה ציונית ופורום קהלת, שהשקיעו בו לא מעט שעות מחקר ולובינג. זהו חוק היסוד הראשון שבא לעגן את זהותה היהודית של ישראל, כאיזון חלקי ומאוחר לאלו המבססות את דמותה הדמוקרטית.
החוק של ח"כ דיכטר הוא הישג, אולם נערכו בו לא מעט פשרות. כך, למשל, סעיף 1 קובע כי 'מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי'. בגרסת החוק הקודמת, של יריב לוין, היה שם תת־סעיף נוסף ולפיו 'ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי'. סעיף זה הושמט מהנוסח של דיכטר.
בנוסף, בנוסח המקורי של דיכטר נקבע כי 'משטרה של ישראל הוא דמוקרטי'. הרעיון היה להימנע מהשימוש במונח "מדינה יהודית ודמוקרטית", שקיבל צבע מסוים מאוד בפסיקות של אהרן ברק. הרעיון ירד מהפרק, שכן יו"ר ועדת חוץ וביטחון הבין כנראה שמדובר בקרב אבוד מאחר שהמונח כבר השתרש בקונצנזוס, ומה שאולי ניתן לעשות זה לנסות לצקת לו תוכן חיובי.
בסעיף 7 המקורי העוסק בקיבוץ גלויות, הייתה קביעה בדבר חשיבותה של התיישבות יהודית. בנוסח הנוכחי היא לא נמצאת, ובמקומה יש סעיף כללי המאפשר 'התיישבות קהילתית'. אפשר רק להתנחם בכך שהנוסח החדש מאפשר התיישבות קהילתית גם על בסיס לאום, מה שמוציא את העוקץ מבג"ץ קעדאן־קציר המפורסם של ברק.
בעיה נוספת היא בסעיף המשפט העברי, הקובע כי במקרה של לקונה משפטית יכריע בית המשפט לפי עקרונות החירות והצדק של מורשת ישראל, ולא מציין במפורש את המונח 'משפט עברי'. אנחנו יודעים מה עשה אהרן ברק לניסוח העמום הזה שהופיע כבר בחוק יסודות המשפט (התש"ם). חבל שלא מנצלים את ההזדמנות כדי לתקן את המעוות.
וכדי שלא תסיימו את הטור הזה בעגמת נפש, נזכיר שיפור אחד משמעותי ביחס לנוסח הקודם: סעיף 4 שמגדיר את ירושלים כבירת המדינה. עדי ארבל מהמכון לאסטרטגיה ציונית אומר שאף שמדובר בחוק הצהרתי בעיקרו, שופט ציוני יוכל להשתמש בו בעתירות מהסוג של איחוד משפחות פלסטיניות. כזכור, בבג"ץ ההוא היה זה אדמונד לוי בדעת המיעוט שביקשה לפסול את החוק בנושא. הוא הסביר שאם המדינה הייתה מעמידה אותו על בסיס לאומי־זהותי היה לו מקום, אבל על בסיס ביטחוני הוא לא מידתי. חוק הלאום יוכל בהחלט לשמש בסיס איתן לעניינים אלו.
אך גם שופטים מהשמאל הליברלי שלא ירצו להשתמש בו, לא יוכלו להתעלם ממנו כקונטרה מאזנת לחוקי היסוד של 'כבוד האדם וחירותו' ו'חופש העיסוק'. זה יכול לגרום לכך שהם יחליטו שלא להכריע במקרים רגישים ויהפכו לפחות אקטיביסטים. לא בגלל צדיקותם, אלא מכיוון שאם הם יתעלמו ממנו במופגן ויעשו איפה ואיפה בינו ובין חוקי היסוד האחרים - הדבר יעניק לכנסת לגיטימציה ציבורית להחליש את מעמד בג"ץ.
אקו"ם