ראשי » חדשות » דעות

ארץ ישראל השלמה? אנשים חשובים מאדמה

חוט החיבור בין המדינה והארץ יוכל לא להינתק רק אם תתווסף אליו עלייה גדולה שתהפוך אותו לבר-קיום. האם תהיה לנו סבלנות לחכות, או שנסתכן שוב בגלות ובאובדן?

השבוע אנחו מציינים חמישים שנה למלחמת ששת הימים ולאיחוד ירושלים. ההתרגשות העצומה לא הייתה רק ביטוי של אנחת רווחה על רקע המעבר מחרדות בדבר השמדה לניצחון גדול, אלא בראש וראשונה שמחה למפגש המחודש עם האזורים והאתרים המשוקעים ביותר בתודעה היהודית ההיסטורית: הר הבית, העיר העתיקה, בית-לחם, חברון.

יתרה מכך, כפי שכתב נתן אלתרמן, גאון השירה העברית, שישה ימים בלבד אחרי תום הקרבות: "ניצחון זה עניינו לא רק בכך שהוא החזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקודשי האומה, את אלה החרותים בזיכרונה ובעמקי תולדותיה יותר מכול. עניינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת".

המלחמה הביאה לישראל הישגים רבים: מדינה שהיה לה דימוי של מי שנאבקת על עצם קיומה בסביבה בלתי אפשרית הפכה באחת למעצמה אזורית, ומעמד זה הביא לנכונות גדלה והולכת לשיתופי פעולה ביטחוניים. נוצרה התעוררות יהודית עצומה ברחבי העולם, שחוללה גל עלייה גדול מברית המועצות ואפילו עלייה משמעותית מצפון אמריקה.
 
רק בהדרגה התגלו החסרונות, מה שהעיתונאי שבתי טבת כינה עוד ב-1970 בשם 'קללת הברכה': מיליוני פלסטינים שמדינת ישראל לא יכולה הייתה להרשות לעצמה לספח, אבל גם לא רצתה להרשות לעצמה לוותר על השליטה באזורים שבהם ישבו, הלכו וצברו מרירות שהתבטאה באינספור מעשי טרור, ובתוכם כמה גלי טרור גדולים. מצב זה הכריח את ישראל להשקיע אחוזים ניכרים ממשאביה הצבאיים בתחזוק השליטה בפלסטינים, ובפועל גם בהגדלת הפגיעה בהם - שרק הגבירה במעגל אינסופי את הזעם, ואף יצרה קרע פנימי עמוק בחברה הישראלית וביקורת הולכת ומתרחבת נגד ישראל בקהילה הבינלאומית.

לב הוויכוח הקורע אותנו מאז מצוי בשאלה מה חשוב יותר – הארץ או בני האדם שעליה. מבחינת הזיקה העמוקה לארץ גם אני שייך לאלה שנרתעים מהגדרת שליטתה של ישראל בשטחי יהודה ושומרון בכינוי "כיבוש". הרי לא מדובר בארץ זרה, מה גם שהיא נכבשה במלחמת מגן שאין צודקת ממנה. אבל הארץ, יקרה וחשובה ככל שתהיה, היא בסופו של דבר רק אמצעי, ובני האדם היושבים עליה הם העיקר. עיקרון זה נכון גם כלפי הערבים, וגם כלפי היהודים.

בכל הקשור לערבים, ההתרגשות המתמשכת מהמפגש עם הארץ לא יכולה הייתה להעלים את הבעיה הקשה הטמונה בשליטה במיליוני בני אדם נטולי אזרחות וזכויות שוות. אבל מרכזיות הממד האנושי נכונה גם כלפי הצד היהודי. למשפט שחיבר אלתרמן וצוטט לעיל, על החיבור בין המדינה והארץ, יש גם המשך שהרבה פחות מרבים לצטט: "ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג, יחד עם היש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק".
 
רוצה לומר: חוט החיבור בין המדינה והארץ יוכל לא להינתק רק אם תתווסף אליו עלייה גדולה שתהפוך אותו לבר-קיום. עולים רבים אכן הגיעו ארצה, והמספרים זינקו במיוחד אחרי קריסת ברית המועצות, אבל רבים עוד יותר נשארו בארצותיהם. המספרים לא המריאו לרמה שתאפשר חיבור רשמי של המדינה והארץ.

אפשר כמובן לטעון ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ושראוי להמתין לעלייה שתגיע בהמשך במקום לוותר על חלום החיבור. אלא ש"הדרך הארוכה" שבה מדובר היא הגלות ואובדן הריבונות. אכן הצלחנו לגבור עליה, אבל האם באמת אנחנו רוצים לחזור על הניסיון הזה רק כדי להיווכח שאנו אכן מסוגלים שוב לדרך ארוכה? ההמתנה לשינוי המאזן הדמוגרפי יכולה להצליח, אך היא יכולה גם להיכשל ולהביא לאובדנה הכולל של הריבונות היהודית. האם זה הימור שלעם שכבר עבר אלפיים שנות גלות מותר לקחת?

יתרה מכך, מול פיגועי טרור עולה בצדק התביעה הנקודתית לעמידה נחושה ו"תגובה ביטחונית הולמת". אבל במבט ממעוף הציפור על כל התהליך בן יובל השנים מתחדדת השאלה העקרונית במלוא חריפותה: הבעיה המוסרית שבשליטה בפלסטינים, תהומות השנאה שהיא יוצרת אצלם, אלפי נפגעי הטרור אצלנו ואותם רבבות פלסטינים שנפגעו לא בצדק או באופן מופרז כתוצאה מצורכי הביטחון, הפגיעה בנפשם של רבבות חיילים שנדרשו לתחזק את השליטה, הקרע הפנימי העמוק בתוכנו והפגיעה הקשה בדמותה של ישראל בקרב רבים בעולם - כל אלה שווים את "מחיקת ההבדל בין המדינה והארץ?" אם לא, מה נעשה כדי לשנות את מהלכה של ההיסטוריה?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יאיר שלג

עיתונאי ב'מקור ראשון' וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מחבר ספרים על החברה הישראלית

לכל הטורים של יאיר שלג