ראשי » חדשות » דעות

למה אנחנו "אוכלים סרטים" במקום פשוט לדבר?

אנשים מבזבזים כל כך הרבה משאבים ואנרגיות על משברים מדומיינים, בונים לעצמם תסריטים שלמים בראש במקום פשוט ללכת ולברר את האמת

פעם כתבתי טור שלם על כוחה של הקהילה סביב הפסוק מתוך מגילת רות: "וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי". כתבתי אז על כוח הקהילה וכוח הריכול ואיך אנחנו בקלות כזאת נהנים לתבל את חיינו המשעממים בריכולים איומים, מיתוג ותיוג של זוגות ומשפחות ושבעיניי, כאנשים טובים, או בכל אופן אנשים שמנסים להיות טובים, העבודה הפנימית שלנו היא להיות כאלו שלא נותנים לאש את החמצן להמשיך ולדלוק. אגב, להיות בולם אש זה לא התפקיד הכי כיפי בחבר'ה (תשאלו את סמי הכבאי). הרי אין דבר יותר מייבש ומקטין סיכוי שיזמינו אותך בפעם הבאה לקידוש, מאשר לשבת עם חברה שמתחילה לספר משהו שהיא שמעה על מישהי ואת תעצרי ותגידי: זה לא מעניין אותי, אולי תספרי לי משהו עלייך? רוב הסיכויים שבשלב הזה ישרור שקט מביך בין שתיכן. תבחשו את הקפה־קר כמה וכמה פעמים, תמציאו תירוץ ותסיימו את הפגישה.

לא רק לקטר על אחרים זה כיף, לקטר זה כיף נקודה (האמינו לי, אני עושה מזה קריירה). ובאמת להתחיל שיחת טלפון עם חברה ששואלת אותך "אז מה קורה" ואת תעני "הכול טוב" גם זה מאוד מייבש ביצות. לא רק שאין לאן להמשיך מכאן את השיחה, החברה עלולה להיעלב. אז אנחנו מחפשים להוסיף תיבולים לחיים היפים והשקטים והטובים שלנו, בשם הפיקנטריה והשיחה. לא סתם אחד המוסדות ששרדו פה הכי הרבה שנים זה פסטיבל מספרי סיפורים, זה מה שאנשים אוהבים - סיפורים, ואם אפשר על חברים או אנשים אמיתיים שהם מכירים, מה טוב.
 
אבל השנה אני לוקחת את "וַתֵּהֹם כל העיר" למחשבות אחרות. אני רוצה לדבר על הזמן, והמשאבים והאנרגיות שאנחנו טוחנים לעצמנו בראש עם סיפורים שאנחנו ממציאים. נגיד את חושבת שחברה כועסת עלייך. בראש שלך יש כבר סיפור שלם, קודם כול הוכחות ללמה זה נכון שהיא כועסת עלייך. הלב מתחיל להתכווץ ולהרגיש מצוקה.

אחר כך את מנסה לשחזר את כל הסיטואציות המשותפות שלכן ברבעון האחרון ואיך בכל אחת מהן היא הייתה יכולה לפרש משהו שעשית כעלבון. בשלב הזה את בדופק מואץ ובלי אוויר. בשלב השלישי את מתחילה להגן על עצמך, לא רק שהיית בסדר, את מוצאת עשרים מצבים שבהם היא הייתה לא בסדר ואת "החלקת לה" על זה. מפה לשם, ניהלת שיחה עם עצמך לאורך שלוש שעות ובסופה הגעת למסקנה שבעצם את זאת שכועסת עליה, את מחליטה להפסיק לדבר איתה ולא מאמינה איך בכלל היא מעזה לכעוס עלייך כשהיא מתנהגת אלייך כל כך גרוע מ־2011.

זה קורה גם בין הורים וילדים. הילדה חזרה מבואסת מבית הספר, את מחליטה שזה בגלל שמשהו קרה, מתחילה לחשוב על כל הדברים שהגיוני שקרו לה היום בבית ספר, או אתמול בחוג, או שלשום ביום הולדת או בשבת בבני עקיבא. את מתחילה בלכעוס על המורה שלה, עוברת לכעס על החברות שלה, משם למורה שבחוג ולסיום על המדריכים בבני עקיבא, הקומונרית והמזכ"ל. יום למחרת, אחרי שכבר דסקסת את כל מחשבותייך המלומדות עם האיש שלך, אמא שלך, אחותך והחברה הכי טובה, את מחליטה חד־משמעית שהילדה במצוקה ומתחילה לחפש לה פסיכולוג, לעצמך פסיכולוג ולכל המשפחה טיפול משפחתי פסיכולוגי.

זה מדהים. לפעמים במקום פשוט לשאול, פשוט לדבר, את מוכנה להאכיל את עצמך בסרטים האלו, שכבר יש להם סרטי המשך. יש מערכות יחסים דמיוניות אצלך בראש שזכו ליותר סיקוולים ממלחמת הכוכבים. הדרמות כבר עברו דור, ושטויות שהחלטת שהן מציאות, כבר עברו בירושה הלאה לילדים שלך ולילדי החברה הרעה והחצופה.

אני יודעת שזה לא "פשוט לדבר", זה "להתעמת". ולהגיע לעימות אמיתי מול מישהו, מול עיניים של אדם אחר, זה לא פשוט ומכניס להרבה מצוקה. אנשים מעדיפים להחליט עם עצמם מה האמת במקום ללכת ולברר אותה. יש דברים טעונים כל כך, בין הורים וילדים, בין חברים, בתוך המשפחה. אולי במקום סדנת ניהול כעסים - כי את מציפה את עצמך במרמור וחרדות ודיסקוסים פנימיים - עדיף סדנה אחת באיך מדברים? איך פונים למישהי שאת אוכלת ממנה סרטים כבר שנים ושואלת: "תגידי, את כועסת עליי? אני מרגישה שאני רוצה לטהר בינינו את האווירה". זה מלחיץ אנשים כל כך, זה מסכן אותם כל כך. אני כותבת את זה ונלחצת. לבוא לילדה שלי, בלי שכבר הגעתי לכל המסקנות, ולשאול אותה: את רוצה לספר לי מה את מרגישה?

אנשים בוחרים לדמיין שכל העיר "תיהום עליהם", במקום לברר ולשאול, והופכים דמיון לכאילו מציאות. העיקר שלילדים אנחנו אומרים: "פשוט תפסיק לחשוב על זה", במקום לעשות את המעשה הכי בריא והכי פשוט.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רביטל ויטלזון-יעקבס

מרצה מבוקשת, אושיית פייסבוק וכותבת. אם לארבעה שמתפללת לארבע שעות שינה רצופות. טוב נו, גם שלוש זה בסדר.

לכל הטורים של רביטל ויטלזון-יעקבס