מדינה במאניה-דיפרסיה: ביקור טראמפ כמשל עלינו
רק לפני שבוע היה השמאל באופוריה לקראת ביקור טראמפ, והימין שקע בחרדות. בתוך יממה הכול התהפך, והוכיח שוב שאנו חיים בשיגעון מתמשך. ואיך כל זה קשור ליחסי גיאורגיה־רוסיה?
"קצר פה כל כך האביב, קצר וחטוף ושובר את הלב": כך כתב לא מזמן דויד גרוסמן בשיר על בנו שנפל בקרב, ותמצת את הישראליות כולה במשפט אחד. מטוטלת המאניה־דפרסיה הישראלית עבדה השבוע שעות נוספות. הפעם הימין חזר לצד החוגג, ואילו השמאל שקע שוב במעמקי הייאוש.
האביב הקצר שחווה הימין עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות התחלף בסתיו מדכדך לאחר כמה אמירות יוניות שיצאו מסביבת הבית הלבן. ואילו אביבו של השמאל, שפרץ כמובן מיד ובמקביל, תוך ציפייה ללחץ מדיני ופנטזיות על החייאת רעיון שתי המדינות או הזיית שלום אחרת שתצוץ בזמן ביקורו של טראמפ בישראל, נגדע באיבו בשורת נאומים פרו־ישראליים של האיש האימפולסיבי מהבית הלבן – החל בריאד, עבור בירושלים וכלה בבית־לחם.
טראמפ בכותל: רויטרס
מספיק להתבונן במה שהתרחש סביב הכותל המערבי בשבועיים האחרונים כדי להבין שמשהו רע עובר עלינו. הכול החל בסיור הכנה של צוות אמריקני מהקונסוליה במזרח ירושלים יחד עם צוות ישראלי. מישהו בקונסוליה, שמיד הוגדר כ"בכיר בממשל טראמפ", סירב להצעתנו לצלם את ביקורו של טראמפ ובני משפחתו באתר הקדוש. למה? כי "זהו שטח במחלוקת השייך לגדה המערבית", כפי שצוטט איש הקונסוליה.
הצווחה לא איחרה כמובן להגיע. מיד אוחדה אמירתו של "הבכיר" עם סירובו של טראמפ להודיע שיכריז על העברת השגרירות לירושלים, וחטא על פשע נוסף כעבור כמה שעות כשדובר הבית הלבן הסכים רק לומר ש"הכותל נמצא בירושלים". הדגל של כולנו ירד לחצי התורן.
הנה כי כן, כל מה שחששנו ממנו קורה: טראמפ מפנה לנו עורף, מתחיל את הביקור אצל הסעודים וימכור אותנו תמורת נזיד נפט. השמאל, כתמונת מראה, צהל. נו, אמרנו לכם שעוד תתגעגעו לברק אובמה, הם אמרו שם, נוטפי חיוכים שלא נראו אצלם מאז ליל 8 בנובמבר האחרון. אנשים שעד לפני רגע גידפו את טראמפ בכל מילת גנאי אפשרית, מצאו בו פתאום את הדמות האצילית שתביא שלום על כולנו, ונאמר אמן.
איוונקה טראמפ בכותל. ברגע אחד הפכה משפחת טראמפ מאויבת הכותל לחיזוק הגדול ביותר לגביו.
צילום: AP
אלא שאז טראמפ הגיע לכותל והניח פתק בין אבניו. גם בתו היהודייה איוונקה עמדה שם בעיניים דומעות. ברגע אחד הפכה משפחת טראמפ מאויבת הכותל לחיזוק הגדול ביותר שעם ישראל יכול לקבל בכל הקשור לבעלות ולשליטה על קיר התמך המערבי של הר הבית. ברגע אחד נעלמה חרפת "הפקיד הבכיר", בשנייה נעלמה התוגה - ואת מקומן תפסו הששון והיקר.
הכותל הוא רק דוגמה אחת מרבות בביקור שהתקיים השבוע, וכולן הוכיחו את חוסר המידתיות ברגשות העזים מדי שאנו מוצאים בתוכנו כלפי דברים שלא תמיד כדאי להתרגש מהם. הנה, אחרי שבועות של התכוננות לרע מכול, לתהליך מדיני הרסני שטראמפ עומד להנחית עלינו כדי להסיט את תשומת הלב מהשערוריות שרודפות אותו בבית, האיש הגיע השבוע למזרח התיכון - והכול התהפך לנו שוב מול העיניים.
נתניהו וטראמפ. משחק הכיסאות.
צילום: גדעון מרקוביץ
בריאד, מול מנהיגי הפלג הסוני בעולם הערבי, אמר טראמפ דברים ברורים וחדים נגד הטרור האסלאמי והקיצוני, וקרא לעמי ערב להקיא אותו מקרבם. בנאום בבית־לחם הוא לא חשך את שבטו מהפלסטינים, והודיע חד־משמעית שלא יהיה שלום במקום שמעודדים ומממנים בו טרור. בנאומיו בירושלים טראמפ כבר הפך לנשיא הציוני ביותר שידעה ארה"ב מאז ומעולם: אף מילה על מדינה פלסטינית, הודעה כלפי כל מי שרק רוצה לשמוע שישראל היא־היא בת הברית האמיתית של ארה"ב במזרח התיכון, בלי שום קשר לקיומו של הסכם שלום כזה או אחר, והכרה בקשר אמיץ בן אלפי שנים בין עם ישראל למולדתו.
ביממה נמרצת אחת שוב הוחלפו המקומות, כמו במשחק הכיסאות: הימין עובר מתוגה ופחד לשמחה גדולה, והשמאל מתרסק מתקווה עצומה למפח נפש עמוק. כל זה בגלל אדם אחד שמחר, ואולי אפילו בעוד שעתיים, יכול לומר בדיוק את ההפך בלי להניד עפעף. הוא כבר עשה זאת בנושאים חשובים לא פחות לאמריקה, כמו היחסים עם סין או העימות עם צפון־קוריאה.
טראמפ בסעודיה עם מנהיגי העולם הערבי. דברים ברורים וחדים נגד הטרור האסלאמי והקיצוני.
צילום: AFP
את השבוע העברתי בגיאורגיה, בסיור שהוזמנתי אליו מטעם הממשלה המקומית. לא רחוק מהבירה טביליסי, שישים קילומטרים בסך הכול, יש גבול שאסור לאזרחי המדינה לעבור אותו. בצד השני של הגבול הזה נמצאים חיילים רוסים, שתומכים בשאיפות העצמאות של חבל דרום־אוסטיה. החבל נכבש מידי הגיאורגים ב־2008, ועל הדרך הרוסים גם הפציצו את שדה התעופה של עיר הבירה וביתרו את המדינה לשניים בהפגזת דרכים מרכזיות. מדריך הקבוצה שלנו הודה שלגיאורגים אין סיכוי מול הרוסים: "מספיק שהם יחליטו לצעוד לעברנו, ואין גיאורגיה".
איבוד דרום־אוסטיה ואבחזיה לשלטון רוסי מטריד את הגיאורגים גם היום, כמעט עשור לאחר מכן, אבל הם מאמינים שיום יבוא והשטחים הללו יחזרו אליהם. הם לא משדרים פאניקה. כיצד אמר לי מקומי שם? "אתם המודל שלנו. חיכיתם אלפיים שנה עד שהקמתם מדינה. אנחנו עוד נחזור לשם, רוסיה לא תהיה קיימת לעד". חייכתי והנהנתי לעברו, אבל בתוך־תוכי חשתי מבוכה וגם שמחה על כך שהוא לא צופה במהדורות החדשות בטלוויזיה הישראלית.
גיאורגיה היא מדינה חלשה וענייה הרבה יותר מישראל. בגבולה הצפוני נמצאת מעצמה צבאית וכלכלית אדירה. לישראל אין גבול פיזי עם שום מעצמה, רק עם כמה מדינות חלשות ומתפוררות, והיא עצמה מעצמה אזורית, אבל היא דואגת להפחיד את עצמה כל הזמן ולשאול מה יגיד עליה ומה יעשה לה נשיא ארה"ב. במקום לדבוק בדרכה, לעמוד על שלה ולעשות את מה שמדינה ריבונית אמורה לעשות, ישראל דואגת לשדר לחץ ואימה - כאילו אם לא נעשה את הטוב בעיני היושב בחדר הסגלגל, צפוי חיל הנחתים להשתלט על חדרה בתור עונש.
לרגל יובל שנים לשחרור יהודה, שומרון, הגולן וירושלים, אולי אפשר ללמוד משהו קטן מגיאורגיה, ולהתבגר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם