אני חילונית והשתתפתי לראשונה בריקוד דגלים
יום ירושלים אינו אירוע דתי ועם זאת היחידים שצעדו היו דתיים. למה זנחנו את ירושלים? את האצבע המאשימה צריך להפנות כלפינו. יום אחד בשנה ניתן לחגוג לאהובה של כולנו. ירושלים המאוחדת
אתמול (ד') השתתפתי בפעם הראשונה בחיי במצעד הדגלים. המוזיקה התנגנה ברחבי מרכז העיר והיה ניתן להרגיש את האנרגיה של המשתתפים מרחוק. בלא יכולת להתאפק הלכתי מהמשרד אל החוגגים והלב התמלא התרגשות. לא יכולתי שלא לחייך. התהלכתי בין הרחובות, נערים ונערות עם דגלי ישראל ואושר עילאי נסוך על פניהם. העיר געשה והשמש החמיאה לאירוע "ריקוד הדגלים". עליתי למקום גבוה בדי לצלם את החגיגות ולפתע נדהמתי.ההבנה הכתה בי שיש חלוקה בין נערים לנערות. אין החוגגים רוקדים יחדיו, דבר שלכשעצמו לא הפריע לי. אבל הפריעה לי העובדה שהעולם שלי, העולם החילוני נעדר מהאירוע. יום ירושלים לא היה אירוע דתי ועם זאת היחידים שרקדו וצעדו היו הדתיים הלאומיים. השירים שנשמעו היו אדפטציות דתיות לשירי פופ מוכרים.
ריקוד הדגלים בירושלים. הדתיים הלאומיים נכנסו לוואקום ומלאו אותו כפי שרק הם יודעים.
צילום: מירי צחי
שאלתי כמה מחברותי הירושלמיות האותנטיות, כאלו שלמדו בליד"ה, התגייסו ל-8200 ואז למדו באוניברסיטה העברית, האם הן אי פעם השתתפו בריקוד הדגלים - ונדהמתי לגלות שחלקן אפילו לא ידעו על מה מדובר.
זה לא שאני חפה מפשע. מרכז חיי בשנים האחרונות הינו בעיר הקודש ועם זאת מעולם לא נכחתי ביום ירושלים בעיר. שמעתי על ריקוד הדגלים אבל לא לקחתי בו חלק וזו הייתה השנה הראשונה בה חזיתי במאורע המרגש הזה. לא, אני לא דתייה וכן האירוע הצליח לגרום לאהבת ירושלים שלי לצוף על פני השטח.
מצעד הדגלים (צילום: רויטרס):
אז איפה החילונים? מדוע אוטובוסים של תיכונים חילוניים לא נוהרים לירושלים כדי לקחת חלק בצעדה הזו. האם הנוער החילוני פחות ציוני? לדעתי לא. אני יודעת שבתור נערה שלמדה במודיעין, הייתי יותר משמחה לקחת חלק באירוע שכזה. אני מניחה שהדתיים הלאומיים נכנסו לוואקום ומלאו אותו כפי שרק הם יודעים. אבל אין זה חג דתי ואין שום סיבה שגם החילונים לא יחגגו את איחוד העיר כשם שחוגגים את יום העצמאות.
ריקוד הדגלים בירושלים
צילום: מירי צחי
"התעוררות" הגוף שדואג לשיפור תדמיתה של ירושלים ופיתוח העיר ומורכב ברובו מצעירים וצעירות נושא את המשפט "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר" (ישעיה ס"ב, א). אז מדוע הארגון לא מעודד סטודנטים וסטודנטיות להשתתף באירוע שמסמל את איחוד העיר. מדוע הארגון לא מנסה לאחד בין הקהילה הדתית לאומית לקהילה החילונית?
אבל האצבע המאשימה אינה לגוף כזה או אחר. היא כלפינו, כלפי. למה זנחנו את יום ירושלים? האם אנחנו לא רוצים לומר לאחינו ולאחיותינו הדתיים "אנחנו רוצים להצטרף"? האם ירושלים באמת מאוחדת?
שאלה נוספת מופנת למבוגרים שבינינו? מדוע רק הנוער צועד? אין זה חג לצעירים בלבד. המוזיקה המתנגנת, תחושת השייכות, החגיגה ושותפות הגורל. ישנם מצעדים רבים בירושלים ותל אביב בהם כלל הגילאים נוכחים. מדוע לא כאן?
אני אוהבת את העיר הזו. על כל הקושי שבה, על כל הכובד. עיר של שבורי לב. עיר של מלחמות. עיר שכל אבן היא זכרון. אישי ולאומי. העיר העתיקה, נחלאות, עמק רפאים, הבית ברחוב שמשון, הבית ברחוב ברטנורא, הרוף טופ בממילא, קפה נוקטורנו. רחובותיו הצפופים של השוק, הומי אדם, ממהרים, אינם מבחינים לרוב בססגוניות הייחודית של המקום הזה. אני אוהבת איך שבלילה משנה המקום את פניו ומאישה זקנה, הופך לנערה צעירה והוללת. המוזיקה עם הבאסים מתנגנת מכל עבר והמוני צעירים ממלאים את הרחובות הצפופים, מנסים להסתתר מהקור הירושלמי.
בגרפיטי על קיר בעיר הקודש רוסס: "אם אשכח ירושלים, זה בגלל תל אביב". אבל יום אחד בשנה ניתן לחגוג לאהובה הזו שהיא שלנו, של כולנו. ירושלים המאוחדת.
הכותבת הינה סמנכ"לית פיתוח עסקי בסוכנות הידיעות TPS, סופרת וסגנית שגריר באירלנד לשעבר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם