חודש יוני: מסיבת סיום בלתי נגמרת
כדי להחזיר לכולנו את החדווה לקראת מסיבות הסיום בואו נזכיר לעצמנו קצת פרופורציות: נאומים של הילדים שלנו - כן, נאומים של פוליטיקאים - לא. נאום נרגש של הגננת - כן, נאום של כל הצוות החינוכי בעשר השנים האחרונות - לא. כי גם המסיבות צריכות סיום
אני לא מורידה מדיה בווטסאפ שלי. אחרי כמה וכמה פעמים שהסלולרי זעק שאין לו מקום, ואני קרסתי מתחת לאלפי תמונות של ילדים, שאף אחד מהם לא שלי, החלטתי לנקוט שיטה אחרת: אני מורידה מדיה רק כשאני בוחרת. התוצאה: פיתחתי מיומנות־על בזיהוי תמונה מטושטשת של הילדים שלי, תוך גירוי הזיכרון בשאלת "מה הם לבשו היום", ובכל פעם שאני מזהה חולצה בצבע התואם אני לוחצת על התמונה כדי לגלות שלא רק הילד שלי הגיע היום לבית הספר בחולצה אדומה...
בדיקה מהירה בתמונות שלי מהילדות מגלה, כצפוי, שאותנו צילמו הרבה פחות. לא בקטע מעליב, אלא בקטע טכנולוגי. אין לנו תמונות מהגן או מבית הספר של הסיור בכנסת, של יום השיא בנושא איכות סביבה או של סתם טקס מצטייני החודש. אהבו אותנו לא פחות, אבל בהחלט ראו אותנו פחות.
מסיבת סיום. גם המסיבות צריכות סיום.
צילום: יהונתן שאול
כשההורים שלנו היו בעבודה, הם היו בעבודה, לא בבית הספר. היום כשאנחנו בעבודה, אנחנו בכל מקום - בגן הרדוף, בכיתה ב'1, וגם בכיתה ה'2. אנחנו רואים את הילדים שלנו במשך היום שלהם, חווים אותם גם אחר הצהריים ויכולים להשוות חוויות ולעמת עם המציאות. כשאנחנו שואלים "איך היה?" והם אומרים "כיף", אנחנו יכולים לומר להם: "ראיתי שהתאמצת מאוד בפתרון החידות שהיו לכם היום".
אבל אז מגיע סוף השנה, ואיתו מתקפת מסיבות הסיום שמראות לנו סיום תהליך: אותו התהליך שחווינו וראינו לאורך כל השנה ממש. מיטיבי לכת יודעים שבחודש יוני אי אפשר לתכנן כלום. בכל יום כמעט יש מסיבה, והורה בל ייעדר: מסיבת סיום לגן, לחוג, לצהרון. מסיבה בבלט, בתופים, במחניים. כל זה, לכל ילד.
כל מסיבה נפתחת בדברי ברכה ובמעמד מרגש שבו כל המכובדים מזיעים, כל ההורים מנסים להשתיק את האחים של החוגג, וכל החוגגים מתרגשים ונדבקים להורה האחראי בגלונים של זיעה שרק שפכטל יכול להסיר.
כשהמסיבה מתחילה סוף־סוף, עשרות מצלמות מכוונות אל הטף, מחכות לשנייה שתגיע השורה שלהם, מחזיקות אצבעות שלא יתבלבלו, שאחיהם הקטן לא יצרח באותו הרגע ושלא תיגמר הבטרייה של המצלמה בדיוק ברגע השיא. אבל תמיד משהו מכל זה בכל זאת קורה.
אז בואו נודה על האמת רגע: אנחנו מתים על הילדים שלנו, והכי אוהבים לראות אותם מתרגשים, שמחים, מציגים, מראים לנו מה שלמדו השנה. אבל ילדים של אחרים, ובכן, פחות.
אז כדי להחזיר לכולנו את החדווה לקראת מסיבות הסיום 2017, כדי להמשיך להתמסר באהבה לכל אחרי הצהריים שאנחנו מבלים בהם באמפיתיאטרון השכונתי, כדי להמשיך לשלם בכיף לבייביסיטר שתשמור על שאר האחים בזמן שהגוזל התורן חוגג, בואו נזכיר לעצמנו קצת פרופורציות: נאומים של הילדים שלנו - כן, נאומים של פוליטיקאים - לא. נאום נרגש של הגננת - כן, נאום של כל הצוות החינוכי בעשר השנים האחרונות - לא. ריקוד סיום של הקבוצה של הרוקדת שלנו - כן. ריקוד סיום של כל הקבוצות בחוג - לא. כי גם המסיבות צריכות סיום.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם