ראשי » חדשות » דעות

מה עומד מאחורי הטרור? קודם כל, האמא המוסלמית

כדי להבין מאיזה חומר קורץ אדם שמוכן לרצוח אנשים אקראיים צריך להתחיל בבית. תבינו, אמא של מחבל אוהבת את הבן שלה לא פחות מאמא אחרת. אבל רגע לפני שהיא תירדם, אחרי שתספיג את הכרית בדמעות, היא תמצא נחמה קלה בעובדה אחת: הבן שלה הוא שאהיד

בואו נניח את כל הקלישאות בצד לרגע וננסה לומר את האמת. כדי לומר את האמת צריך לנתח את העניין הזה לעומק: מאיזה חומר קורץ אדם שמוכן לרצוח אנשים אקראיים באמצע הרחוב? יש כאלה שאומרים שמדובר בלהט דתי, אני חושבת שזה לא נכון.

לנזיר בודהיסטי שיושב תחת עץ כל חייו כדי לזכות לרגע אחד של נירוונה יש פי אלף יותר להט דתי מאשר לטרוריסט מוסלמי. כנ"ל לגבי נזירה קתולית שמוכנה להקריב את חיי המשפחה העתידיים שלה – היא מוכנה להקריב את העניין הפעוט הזה שנקרא אהבה לגבר, את העניין השולי הזה שנקרא אימהות, את הדבר הלא ממש חשוב הזה שנקרא חיי מין – את הכל היא מוכנה להקריב על מזבח האל שלה. איפה היא ואיפה הטרוריסט המוסלמי? הוא יכול לקחת ממנה שיעורים פרטיים בלהט דתי.
 
אז אם לא להט דתי אולי מדובר בשנאה יוקדת. לא יודעת, ניצול מחנה השמדה שראה את חיילי האס אס משתינים לתוך הפה של אמא שלו ואז יורים בה ובאבא שלו בדם קר, לא לפני שהם אונסים מולם את אחותו הקטנה, ובכן אין מצב שהשנאה של הניצול הזה לחיילי האס אס הגרמנים פחותה מזו של הטרוריסט המוסלמי לאדם אקראי שצועד על גשר בלונדון.

ובכל זאת, לא ראינו את ניצולי השואה האלה מקדישים את חייהם לרצח גרמנים המוני. לא. הם הקדישו את חייהם למה שאפשר לכנות "החיים עצמם": אישה, משפחה חדשה, משכנתה, ילדים. החיים עצמם גדולים מכל דבר אחר. חוץ מבמקרה של הטרוריסט המוסלמי.

אז מה בכל זאת מייצר את התופעה הזאת של אנשים, בדרך כלל צעירים, שכל תשוקתם היא רצח המוני ואקראי של הזולת תוך סיכון חייהם עצמם? הרי מכל בחינה – חברתית, סוציולוגית או פסיכולוגית – מדובר בתופעה מוזרה ביותר שלא דומה לשום דבר אחר.
  
אני הייתי מתחילה את ההסבר באמא של הטרוריסט המוסלמי. תבינו, האמא המוסלמית אוהבת את הבן שלה לא פחות מכל אמא אחרת. באמת, לא פחות, אפילו לא סנטימטר פחות. ויכול להיות שהיא מעולם לא עודדה אותו להרוג אף אדם או לסכן את עצמו, אולי אפילו להיפך.

אבל זה לא משנה, והנה הסיבה: כשהאמא המוסלמית הזאת תלך לישון היא תבכה דמעות של אבל על הילד שלה עד שהכרית תהיה ספוגה, אבל אז, רגע אחד לפני שהיא תירדם היא תמצא נחמה, נחמה קלה, חרישית, בעובדה אחת פשוטה – שהילד שלה הוא שאהיד.

האמא המוסלמית הגנרית הזאת תחשוב מחשבה מוסלמית גנרית שמאפיינת את הרחוב המוסלמי הגנרי: הבן שלה עשה מעשה שמוצא חן בעיני האלוהים. והבן שלה יודע את זה, שנייה לפני שהוא מחליט לרצוח – הוא יודע את זה. היא אולי תכעס עליו, תבכה נורא, תרצה למות בעצמה אבל בדבר אחד כמעט ואין ספק: היא תהיה גאה בו, הוא קדוש, צדיק, איש רוח, שאהיד.
 

הוא גם יודע שברחוב שבו אמא שלו גרה, בשכונה או ברובע שלהם, איש לא יטיל אות קין על מצחה. איש לא יכנה אותה מפלצת או אמא של מפלצת. השכנים ימשיכו לומר לה שלום, אבל הפעם עם חיוך עמוק יותר, מעריך יותר. מוכר הירקות בשוק אולי גם יכניס לה כמה עגבניות לתוך הסל ככה בחינם, על חשבון הבית, הקאדי מהמסגד הסמוך יבוא לנחם אותה בסוכה ויעצור לרגע מתחת לתמונה של הבן שלה שהיא תתלה בגאווה, זאת שכתוב עליה "שאהיד". הוא יודע שאמא שלו בשום פנים ואופן לא תעבור את מה שאמא מערבית שגרה בשכונה מערבית תצטרך לעבור אם הבן שלה יפוצץ פתאום איזו כיתה בבית ספר.

לאמא המערבית החיים ייהפכו לגיהינום, היא תהייה מנודה לנצח ובאיזשהו שלב היא תיאלץ לעבור דירה ולהתפלל לאיזו פיסת אנונימיות. האמא המוסלמית, לעומת זאת, תזכה לכבוד של מלכים, והטרוריסט העתידי שמתכנן ברגע זה את הפיגוע הבא יודע את זה טוב מאוד.

הוא יודע שבית הספר המוסלמי שבו למד לא יסומן, שהמורים לא יתפלצו, שאיש הדת הקרוב לביתו, שהבטיח לו 72 דיבידנדים של מין פדופילי מבית היוצר של אללה לא יתהלך אבל וחפוי ראש למשמע מה שהוא עולל, והוא בעיקר יודע מה עומד מאחורי הדממה של הרוב הדומם – הסכמה חרישית במקרה הרע, כבוד קולני במקרה הטוב, אולי אפילו איזה מענק כספי נאה עבור המשפחה שנשארה מאחור.
 
המחבל שמתכנן לרצוח כמה שיותר אנשים אקראיים שהוא בכלל לא מכיר יודע היטב שאין שום תסריט שבו החברה היחידה שחשובה לו תוקיע אותו, להיפך, הוא יזכה במעמד של קדושה. הוא גם יודע שהאמא שלו או האישה שלו  לא יחוו נידוי חברתי או בושה עמוקה ושבמובנים רבים, גם גשמיים גם חברתיים וגם רוחניים, מעמדם של אלה שהשאיר מאחור רק ישתפר. זה שיקול קריטי עבור הטרוריסט שמתכנן את הפיגוע הבא בלונדון, בבריסל, בפריז או בתל אביב –  זה אולי השיקול הקריטי ביותר.

הרוב הדומם אולי יתראיין אחרי מסע המוות לטלוויזיה ויאמר: "לא ידעתי, אני לא מאמין, הוא לא היה כזה, זה נראה לי מוזר". הרוב הדומם  כבר למד את המשחק. אתמול בבוקר שמעתי איש דת מוסלמי מותח ביקורת נוקבת על הגזענות של העולם המערבי. "האיסלאם זאת דת של שלום", הוא אמר, "תפסיקו להכליל, זאת גזענות". לו רק היה יודע להפנות את הביקורת הנוקבת הזאת פנימה – כלפי הרוב הדומם שבתוכו הוא חי.

כי אין דבר כזה "מחבל בודד", בדיוק כפי שאין דבר כזה "רוב דומם". מאחורי כל רוצח מוסלמי בודד עומדים מיליונים, ודממתם מחרישת האוזניים היא נקיטת עמדה ברורה – הם בעדו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

גלית דיסטל אטבריאן

סופרת, פובליציסטית ואשת עסקים. הייתה מועמדת לפרס ספיר על ספרה "טווס בחדר המדרגות"

לכל הטורים של גלית דיסטל אטבריאן