אראל מרגלית בחר לרדת מהפסים כתפיסת עולם
חבל על אראל מרגלית, המועמד הקולני לראשות מפלגת העבודה אמנם פרץ לתודעה שלנו באופן בוטה, אבל עכשיו כשהוא כבר נטוע בה היטב - עדיף היה לו ניצל את הכריזמה שלו כדי להתקדם הלאה, ולא את הנבזיות המרושעת שיועציו ממליצים עליה
אם יש משהו שמחזיק את בוז'י הרצוג בצמרת מפלגת העבודה, ולו ברמת הסקרים, אלה כנראה המתחרים שלו. לא שאין שם פוטנציאל מנהיגות ראוי, ועוד איך יש. מול הקול המנומנם־צפצפני של יו"ר המפלגה גם עמירם לוין נראה כמו פצצת אנרגיה. בעימות המתוקשר של אתר "וואלה ניוז" השבוע עמד הרצוג כשהוא מוקף במתחרים בעלי משנה סדורה, ורובם הצליחו להציג אותה היטב. היו שם ויכוחים פנים־שמאליים, עניינים חברתיים, סוגיות ביטחון – הכול מכול לשירות הצופה הסקרן. אבל הם לא הסתפקו בדברי טעם, לחלוטין לא.אראל מרגלית, המועמד שנראה כמו הליהוק האולטימטיבי לתפקיד ראש הממשלה, בחר להחריף ולהעצים את קו הערס־בחליפה שלו, ולשלוח עקיצות מושחזות לכל כיוון. הוא ביזה את יו"ר המפלגה שלו עם הערת "אני לא ישן בין שתיים לארבע", שיסע את דברי המועמדים האחרים בלי לתת להם להשלים טענה, וכמובן התמוגג משיימינג פרוע ונבזי מול המועמד אבי גבאי. בעיצומו של להט הדברים ניסה עמירם לוין לציין שבדיוק כך מפסידה מפלגת העבודה את בוחריה הפוטנציאלים, אבל אי אפשר לחתום שזה מה שאמר. קולות המתלהמים שיסעו את קולו, אולי קול השפיות היחיד באולפן שניסה לסמן לטירוף את התלם.
מרגלית תקף את גבאי על שהצביע בעבר למפלגת הליכוד, כשהוא טומן לו בור וחושף אותו כשקרן במקרה הרע או כבעל זיכרון קצר להחריד במקרה האולי פחות רע. בעוד גבאי מכחיש שוב ושוב הצבעה למפלגת הימין הגדולה בישראל, מרגלית שלף מסלולרוֹ את הסרטון המבוקש, והראה קבל אינטרנט ועולם את הריאיון של גבאי לדנה וייס מהשבועות האחרונים, שבו הודה שהצביע ליכוד בעבר. היה אפשר להרגיש את היועצים המחוננים של מרגלית מלקקים את האצבעות בעונג של ממש. להרגיש ולהיתקף בחילה.
הלבנת הפנים המתוכננת היטב של מרגלית ויועציו הייתה כנראה אקורד סיום הקריירה של גבאי, אבל היה ראוי שתהא אקורד סיום הקריירה של מרגלית. האיש שבא לנשוך ולזלזל כשהוא יורה לכל הכיוונים הוא אולי פצצת רייטינג, אבל הוא גם ממצב את עצמו כאישיות נמוכה ומרושעת שמכתיבה פוליטיקה של סכינאים. שפיכות הדמים שמרגלית ("רובכם מכירים אותי כאראל קיבינימט") חתום עליה, מסמנת אותו כסכנה חינוכית, אישיות שיהיה קשה לדבר בסביבתה על ערכים חברתיים או משבר כלשהו בקרב בני הנוער.
מרגלית, שהציב רף חדש לתואר "המתכבד בקלון חברו", לא הסתפק במבוכה הרבתי שגרם לקולגה אלא דאג לסרס את דבריו כשזה ניסה להחזיר לו בציטוט משלו, ואמר: "זה היה ריאיון באנגלית, בטח לא תרגמו לך אותו נכון". מרגלית הצליח להידרדר לעמדת האליטה האשכנזית המתנשאת שבאה לדרוך על המרוקאי ההוא שבטח לא יודע שפות זרות. במקום לתקוף אותו בכמה מילים קשות, רצוי באנגלית, גבאי הנבוך ממילא ענה קלושות: "אני יודע אנגלית טוב יותר ממך".
זהו, הרצוג לא צריך יותר מזה. גם פרץ לא. מרחץ הדמים שמנהלת העבודה באופן עקבי בקרבות על משרת יושב הראש שלה הפכה מחרידה ומדכאת.
מרגלית לא היה צריך את זה. במקום לנסות לחקות את פוזת מירי רגב של האשכנזים, או דונלד טראמפ של הישראלים שאינם אורן חזן, הוא היה יכול להיכנס בקלות לחליפת המתמודדים בעלי היכולת להחליף שלטון. נכון, איש לא הכיר את שמו עד שאימפריית היועצים שלו הושיבה אותו תחת סיסמת העצבים המפורסמת, שלוּ הייתה מתורגמת לעברית אי אפשר היה לכתוב אותה על גבי עיתון זה; אבל מאז חלפו כמה חודשים טובים שבהם מרגלית יושב היטב בתודעה. הנתונים הבסיסיים עומדים לזכותו. כריזמה – יש. מראה מרשים – יש. יכולת דיבור ועוצמה ווקאלית – יש ויש. למרבה הצער, גם התלהמות ונבזיות יש, ועוד איך יש.
המועמד שהיה יכול לסחוף אליו קולות מ"יש עתיד", מ"כולנו" ואפילו מהליכוד בחר לרדת מהפסים כתפיסת עולם, והוא מרחיק את רכבת ההנהגה מחבריו ומעצמו גם יחד. מרגלית כבר הוכיח שיש לו מספיק מה לומר בלי להפוך לבריון של השכונה. ההתנגדות הנחרצת שלו לכניסה לממשלת הליכוד הביאה לו נקודות בתוך המפלגה ומחוצה לה, והוכיחה שהוא יכול לנתב את עצמו לצמרת גם עם תוכן ממשי.
בטווח הזמנים הקצר, העימות המביך מול גבאי אולי הפך לסרטון ויראלי שממלא את מטה הבחירות שלו בנחת, אבל כל דיאטנית מתחילה יודעת להטיף: בדיאטה שיורדים בה מהר גם עולים מהר; ומה שמעלים מהר, יורד מהר. דיאטת כאסח קצרת מועד יכולה להתאים לאירוע חד־פעמי, לא להנהגה ארוכת טווח, כזו שמצליחה להצדיק את עצמה.
לא רק מרגלית, גם המועמדים האחרים הצליחו לתפוס רגע או שניים של חשיבות עצמית מול המצלמה. בוז'י התחמם מספיק כדי לשלוח כמה דברי ערך חדים לחבריו, בעוד פרץ בסגנון הדיבור הזרוק שלו שידר כהרגלו ביטחון עצמי לא תמיד מובן. עמירם לוין, שלא מצליח להיפטר מהמבטא הקיבוצניקי, דאג למצב את עצמו כביטחוניסט של המפלגה, ואילו עומר בר־לב, קמצן חיוכים סדרתי, ביקש למשוך את המפלגה בכל הכוח שמאלה.
וגבאי? גבאי סומן על ידי תומכיו כמי שיביא את הקול המזרחי. כמו פרץ, שנע בין הכחשת תפקידו זה לבין שימושו החוזר במוטיב השדרוֹתי, גם הוא אמור לכאורה למלא את הפונקציה החסרה במפלגה. נראה שאין זלזול גדול יותר בקול המזרחי - מאשר המחשבה שאם רק יראה הליכודניק המצוי מנתיבות מועמד שחום עור עם חי"ת גרונית במפלגת העבודה, עמדותיו האידיאולוגיות ישתנו לבלי היכר. התפיסה הזו אומרת שלמעשה אין לו כל תפיסה אידיאולוגית, רק השתייכות שבטית כמעט ברברית שתוביל אותו לקלפי עם האותיות הנכונות.
אכן, לרגש יש מקום של כבוד בהכרעת בחירות ארציות, ע"ע "נוהרים לקלפיות", אבל יש הבדל תהומי בין רגש שנובע מחשש ביטחוני או כלכלי לרגש שנובע מהזדהות עדתית. מזרחי שמתעניין בעיקר בכבודו העדתי לא צריך את מפלגת העבודה וגם לא את הליכוד; יש לו את ש"ס שגם תדאג לו לתקציבים מפנקים. סאגת גבאי ומרגלית עשויה להרחיק את מתפקדי העבודה שהם במקרה גם מזרחים מהשלולית הלבנה שלא מתביישת לזלזל במועמד מזרחי, או במקרה ההפוך - דווקא להביא אותם לחבק בכל הכוח את גבאי בואכה פרץ. אבל מזרחי שאיננו שם, כזה שצריך להכריע בין המפלגות ביום הבוחר, יתעניין, לא תאמינו, במה שיש לכל מפלגה להציע במגוון נושאים, ממש כמו אחיו בני עדות אשכנז, ייבדלו לחיים מתנשאים.
אקו"ם