ילדי החינוך המיוחד בדרום לא מטופלים
ילדים בעלי צרכים מיוחדים בדרום ממתינים שנה רק כדי לקבל אבחון, ואז שנה נוספת לטיפול. הסיבה: מחסור חריף באנשי מקצוע. עכשיו הוריהם מתאגדים ודורשים פתרון
לפני כשנתיים אובחן ארי, בנה בן הארבע של שרון בריל, כילד שנמצא על הרצף האוטיסטי. "הוא קסם של ילד", מספרת בריל. "כשהוא שולח לך חיוך, השמש זורחת מעליך גם כשהכול חשוך מסביב".
החוק והתקנות מקנים לילדים אוטיסטים מסגרות חינוך מיוחדות וטיפולים ייחודיים, אבל מהר מאוד התברר לבריל שלחוקים ולתקנות אין משמעות כאשר בשטח אין מי שיממש אותם. המכשולים והחסמים העומדים בפני הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים במרכז הארץ, מועצמים לממדי ענק כשהם מגיעים לפריפריה. מחסור קיצוני בכוח אדם מקצועי בדרום אינו מאפשר אבחונים וקבלת טיפולים בזמן סביר, גם לא בשוק הפרטי.
הפער נפתח כבר בשלב האבחון. בעוד במרכז הארץ עומד זמן ההמתנה לאבחון על כשלושה חודשים בממוצע, בדרום ימתינו ההורים לא פחות משנה רק כדי לזכות באבחון. "המכונים להתפתחות הילד ולאבחונים קורסים", אומרת בריל. "הורים שיש להם יכולת כלכלית נוסעים למרכז כדי להשיג אבחון מוקדם יותר. הורים אחרים מתמודדים עם ילדים לא מאובחנים, לא מטופלים ולא מוכרים, ואלה ילדים שזקוקים למענה מידי".
אחרי שלב האבחון, המחסור באנשי מקצוע בדרום יוצר זמני המתנה ארוכים ובלתי נסבלים לקבלת הטיפול. ילד בדרום שכבר אובחן כאוטיסט עלול להמתין כשנה כדי לזכות בטיפול אצל קלינאי תקשורת, הן בשוק הציבורי והן בשוק הפרטי. "אתה מנסה להיכנס לרשימת המתנה אצל מטפלים פרטיים, אבל לא כל מטפל פרטי מקיים רשימת המתנה כי יש כאלו שקורסים מרוב עומס. גם אם אתה יכול לשלם מחיר גבוה יותר על טיפול פרטי, זה לא אומר שתקבל אותו".
כאמור, שורש הבעיה הוא מחסור חמור באזור הדרום באנשי מקצוע פרא־רפואיים כמו קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, תרפיסטים בתחומים שונים ופסיכולוגים. דו"ח מבקר המדינה משנת 2016 כבר התריע ששיעור המטפלים הפרא־רפואיים בדרום נמוך לעומת שיעור המטפלים בכל הארץ, ונמוך מאוד לעומת שיעור המטפלים באזור המרכז. על פי דו"ח של משרד הבריאות והלמ"ס משנת 2012 מספר קלינאי התקשורת באזור המרכז עומד על 0.4 לאלף איש, ואילו בדרום הוא 0.16 בלבד. מספר קלינאי התקשורת העובדים בענף הבריאות במחוז יהודה ושומרון הוא 206, בעוד בכל אזור הדרום עומד מספרם על 187 בלבד. בבאר שבע, עיר שבה חיים יותר מ־200 אלף תושבים, ישנה רק תרפיסטית אחת בתחום המוזיקה, שמקבלת לטיפול באופן פרטי.
ילדים עד גיל שבע שאובחנו על הרצף האוטיסטי ושוהים במסגרות הייעודיות להם, זכאים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי לסל טיפול בריאותי מקדם (טב"מ), אך המחסור באנשי מקצוע בדרום גורם לכך ששירותי הטב"מ אינם ניתנים כראוי. בבאר־שבע אפשר למצוא שירותי טב"מ רק בשלושה גנים מתוך 14 גני התקשורת בעיר. בנה של שרון בריל נמצא בגן שמעניק שירותי טב"מ מלאים, אך מאז שקלינאית התקשורת יצאה לחופשת לידה לפני כשנה, לא נמצאה לה מחליפה. בריל נאלצת לקחת את בנה אחת לשבוע לקלינאית תקשורת פרטית, וגם אליה היא הגיעה רק לאחר שמונה חודשי המתנה. במקביל, היא מחפשת מרפאה בעיסוק עבור בנה שבגיל שבעה חודשים.
כדי לפעול לשינוי המציאות הזאת הוקם לפני שלושה חודשים פורום 'מדרום תפתח הטובה', המאגד הורים לילדים עם צרכים מיוחדים מכל אזור הדרום. לפורום יש הצעות מעשיות. לטווח הקצר קוראים חבריו להעניק שכר עידוד למטפלים בדרום כדי לעודד מטפלים מקומיים להישאר, ומטפלים מהמרכז להגיע לדרום. אבל הדרישה העיקרית של אנשי הפורום היא פעולה לטווח ארוך בתחום הלימודים וההכשרה של מטפלים פרא־רפואיים. קשה להאמין, אך בכל אזור הדרום, מאשדוד ועד אילת, אין כיום תוכנית לימודים אקדמית לקלינאיות תקשורת ולריפוי בעיסוק. המציאות היא שגם סטודנטים מהדרום שמעוניינים ללמוד את המקצועות הללו, עוברים למרכז הארץ לצורך הלימודים, ובדרך כלל נשארים שם להתמחות בהנחיית מטפלים מומחים, ובהמשך גם לעבודה.
אם לא ייפתחו בהקדם מסלולי לימוד פרא־רפואיים בדרום ומקומות להכשרה מעשית, ילדי החינוך המיוחד בחבל הארץ הזה ימשיכו לקבל טיפול חלקי וחסר ולא יגיעו למיצוי הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם, רק משום שנולדו וגדלו בדרום.
החולצה שלבשו אנשי 'מדרשת הדרום' בטקס חנוכת מבני הקבע של המדרשה סיפרה את כל הסיפור. "ואלה מסעי מדרשת הדרום", נכתב שם באותיות גדולות, ומתחתיהן פורטו שבע התחנות שבהן פעלה המדרשה מאז הוקמה בגוש קטיף לפני 35 שנה.
המדרשה שהוקמה בכפר דרום כמרכז סיור, לימוד והדרכה, זכורה לרבים בעיקר מהתחנה השנייה שלה בכפר הנופש שליד חוף הים. כחניך בסמינריון הדרכה של בני עקיבא בראשית שנות התשעים, עוד זכורים לי היטב מבני הבונגלוס הקטנים של המדרשה שבהם התגוררנו. שנים ספורות לאחר מכן הגעתי למדרשה כחייל לשמירות לילה בעמדת הש"ג. הימים היו ימי הפיגועים של חורף 1996, ומוסדות החינוך שהעזו להביא תלמידים לסמינרים במדרשה היו מעטים. אני זוכר התראה חמה שהזהירה מירי טיל אר־פי־ג'י על המדרשה, בזמן שנערך בה סמינריון של בנות אולפנה.
עקירת גוש קטיף הפכה את 'מדרשת הדרום' לחסרת בית, והיא נעשתה מדרשה על גלגלים שמעבירה סיורים ופעילויות אבל מנועה מלהציע אירוח לחניכים. אחרי העקירה פעלה המדרשה מקמפוס מכללת 'חמדת הדרום' בנתיבות, משם נדדה למושב שקף בחבל לכיש שבו עברה שתי תחנות, ומשם ליישוב החדש נטע, למשכן זמני עד להשלמת מבני הקבע. ביום חמישי שעבר, אחרי כמעט 12 שנות נדודים, הגיעו אנשי המדרשה אל המנוחה ואל הנחלה וחנכו קמפוס חדש.
המבנים החדשים מרחיבים את הלב. לצד שבע אולמות וכיתות לימוד נבנו 32 חדרי אירוח, המיועדים לא רק לחניכי סמינרים וטיולים אלא גם לאירוח משפחתי. בתוך כל ההתחדשות, לא נשכחו השורשים של גוש קטיף. בין המבנים נבנה מעבר תת־קרקעי, ועל קירותיו צייר האמן אליסף מיארה ציור קיר המספר את סיפורו של הגוש. החלוציות, ההתיישבות, החקלאות, מוסדות התורה, המאבק, החורבן והתקומה מחדש, כל אלו מלווים את הצועדים לאורך הקיר, וברקע מושמע שירו של חנן בן־ארי "אימא אם הייתי", שנכתב על העקירה.
ביישוב נטע שבו שוכנת 'מדרשת הדרום' המחודשת מתגוררות קרוב לשמונים משפחות, ועוד עשרות רבות של משפחות כבר מתגוררות ביישובים האחרים שנבנים בחבל ההתיישבות החדש של מזרח לכיש. 'מדרשת הדרום' אמנם החלה את דרכה בחבל דרומי שונה בנופיו, אבל גם היום, למרות השינוי הגיאוגרפי והטופוגרפי, היא עדיין 'מדרשת הדרום', ושוב היא יכולה להביא לדרום עשרות אלפי מטיילים ולתרום לחיזוק התיירות וההתיישבות בחבל הארץ הזה.
אקו"ם