תכנית מדינית? לימין יש הרבה מה להציע
בימין הפסיקו להתבונן על התוכניות המדיניות לפתרון הסכסוך בחוסר מעש. שלל רעיונות מקוריים וגם ישימים הועלו, וכולם מתוך אחריות לכל צדדי המשוואה. חשבון נפש בתום שנה למסע
לפני שנה יצאתי למסע. לא מסע פיזי אלא מסע רעיוני, שמטרתו לבחון מהו החזון של מחנה המרכז־ימין בנושא הסכסוך הישראלי־ערבי. המסע שהתחיל כצורך אישי הפך למסע ציבורי ולאומי, בארץ ואף בחו"ל.
במשך שנים קיים הימין קרב בלימה חשוב נגד תוכנית שתי המדינות, אבל לא הציע אלטרנטיבה. היום, חמישים שנה אחרי הניצחון של מלחמת ששת הימים, עשרות יישובים ומאות אלפי מתיישבים - הגיעה השעה להציע דרך וחזון תוך התמודדות עם האתגרים הקיימים. המסע הזה חיפש דרך מתוך מקום של אחריות ושל הנהגה.
כדי לגבש דרך לא חייבים לדבר על מזרח תיכון חדש או על מציאות אידיאלית, אלא להציע התמודדות יסודית ומורכבת עם המציאות המסובכת שלנו. הדרך צריכה להתמודד עם השאלות הקשות ולענות עליהן, גם אם התשובה לא מושלמת: דמוגרפיה, זכויות אדם ואזרח, שטח וביטחון, היבטים בינלאומיים, ירושלים ועוד.
אחד הדברים שגיליתי הוא שהתוויית דרך היא דבר אמיץ מאוד כיום, נוח הרבה יותר להישאר עמומים. צריך להגיד מילה טובה למי שהתראיין והחליט לפרוס בפני הציבור את משנתו. לא כולם הסכימו; כמה מהאנשים הבולטים ביותר בציבוריות הישראלית סירבו באלגנטיות מתחמקת.
נקודת המוצא של המסע הייתה שחזון שתי המדינות אינו רלוונטי. הוא מסוכן, גם ערכית וגם ביטחונית, הוא לא מוסרי והוא לא מעשי בעליל. חזון שתי המדינות המינימלי (שמכיר ב"גושי ההתיישבות") מציע עקירה של כ־100־150 אלף איש מבתיהם, בתסריטים שונים. דבר כזה יקרע את החברה הישראלית מבחינה חברתית, כלכלית וערכית, והמנהיגים שלנו יודעים את זה.
הנחה נוספת שעמדה בבסיס המסע היא שאין תוכנית "בלתי אפשרית". לא נפסלו תוכניות שאפתניות שנשמעות כיום לא מעשיות. למה? כי במשך עשרות שנים דיברו איתנו רק על פתרון אחד - שתי מדינות. במשך יותר מעשרים שנה היה משא ומתן פעיל שחתר להגיע להסדר הזה. לכל תומכי ישראל בעולם הוצגה התוכנית כפתרון הטוב ביותר לישראל. לכן, הרעיון של שתי מדינות מוצג היום כפתרון האלמנטרי והטבעי ביותר, כשלמעשה הוא הפתרון היחיד שהוכח עד היום כלא ישים. הצעות החלוקה למיניהן, עוד לפני קום מדינת ישראל, הציעו שתי מדינות ונדחו באלימות, אוסלו וגרורותיו הביאו רחובות מדממים.
המטרה לא הייתה למצוא פתרון מושלם אלא לשנות את השיח, לפתוח את הראש לתוכניות חדשות ולדרך חשיבה שונה. בניגוד להפחדות ולאיומים שמציגים לנו כאילו המציאות היא שחור או לבן - שתי מדינות או מדינה אחת לא־יהודית - המציאות מורכבת מהרבה מאוד אפור. יש אמצע, והוא מורכב. אסור לנו להישאב לתוך המציאות שמכתיבים לנו אלא לעצב סדר יום מהזווית שלנו, לא מעמדת נחיתות אלא מעמדת כוח, לא כקרב בלימה אלא כיוזמה והצעת פעולה אחראית.
במשך חודשים חקרתי, ראיינתי, שוחחתי עם הוגי דעות, עם פוליטיקאים ועם הציבור, הצבתי סימני שאלה וערערתי על קביעות. במסע הזה עלו רעיונות ישימים יותר וישימים פחות, תלוי בעיני המתבונן. לא היה ניסיון לייצר קונצנזוס ולשבת בתוך חדר עד שיצא עשן לבן ופתרון לסכסוך, אלא להציג לציבור ולמנהיגים סל של תוכניות מדיניות, מגוון רעיונות שאפשר יהיה גם לשלב ביניהם. כל תוכנית נדרשה לענות על שאלות מהותיות ולא להתחמק משום רובד. לשמחתי, המסע הצליח לעורר הד ציבורי ואף התעניינות מגורמים בינלאומיים.
חלק מהתוכניות ששמעתי דיברו על החלת ריבונות חלקית - כך סבורים השר נפתלי בנט וד"ר יועז הנדל. תוכניות אלה מדברות על צמצום הבעיה וצמצום השטח שבמחלוקת: סיפוח של שטחי C, יותר או פחות, וקיום אוטונומיה בשאר השטח, תוך בניית תשתיות וכבישים שיבטיחו חופש תנועה לאוכלוסייה הערבית. חלק אחר מההצעות דיבר על החלת ריבונות מלאה, תוך הענקת אזרחות ישראלית לאוכלוסייה - כתוכניתה של קרולין גליק, או הענקת תושבות ואזרחות סלקטיבית - כתפיסתו של משה פייגלין, שגם דיבר על עידוד הגירה. בתוך ביתי שלי, אגב, נחלקו הדעות. סבי, אליקים העצני, דוגל בהחלת ריבונות מלאה תוך קיום אוטונומיה פנימית, ודודי, נדב העצני, מאמין בהחלת ריבונות חלקית והענקת אוטונומיה ארוכת־טווח.
הסתכלות אזורית תוך שיתוף עם מדינת ירדן הציע נגיד אוניברסיטת אריאל יגאל כהן־אורגד, וזווית מקורית ומעניינת הציע ד"ר מרדכי קידר, שדיבר על חלוקה פנימית של השטח ביו"ש לפי שבטים וחמולות. קידר, מזרחן במקצועו, טוען כי יהיה זה אבסורד להקים מדינת לאום ערבית נוספת, כשאנו עדים להתמוטטות מדינות הלאום הערביות שסביבנו ולהתפרקות פנימית. פרופ' ישראל אומן, זוכה פרס נובל בכלכלה, היה הקרוב ביותר לדגם שתי המדינות - הפרדה מוחלטת בכבישים ובשטח, והענקת אפשרות למדינה מפורזת.
הייתה גם תוכנית אחת שלא הגיעה מצד הימין הקלאסי, אם יש כזה, תוכנית 'שתי מדינות מולדת אחת' שמאחוריה עומדים אנשי שמאל וימין וכן גורמים פלסטיניים. היא מציעה את קיומן של שתי מדינות על אותו תא שטח - על כל ארץ ישראל, תוך הקמת מנגנון תיאום והסכמה על סוגיות ליבה מראש.
אם אצביע על המשותף לכל התוכניות, כולן מדברות על שיפור החיים של האזרח הקטן בצד הערבי באמצעות תשתיות, הסרת מחסומים, סלילת כבישים, בניית אזורי תעשייה משותפים ושיפור הכלכלה. רוב ההצעות הן חד־צדדיות - ישראל תעשה מה שטוב בעבורה; אגב, גם רוב התכניות משמאל כיום הן חד־צדדיות. מבין כל הסוגיות שהעליתי הייתה סוגיה אחת שהפתיעה אותי באי־הנוחות שהיא גרמה כמעט לכולם - סוגיית השכונות שמחוץ לגדר בירושלים, מעין חור שחור ושטח הפקר שההתמודדות איתו קשה יותר מההתמודדות עם רמאללה. ללמדנו למה עלולים לגרום צעדים פזיזים וחסרי אחריות.
לשמחתי, בשנה החולפת הציגו עוד ועוד גורמים ומנהיגים תוכנית מדינית. ביניהם חברי כנסת מהליכוד ומהבית היהודי, כמו יואב קיש, יהודה גליק ובצלאל סמוטריץ'. היוזמה ללא ספק עברה לצד שלנו, עכשיו צריך להעלות הילוך.
אחרי כל זה, חייבים לרדת מהדיון האקדמי והתאורטי לרובד מעשי יותר, דווקא בגלל השעה וחלון ההזדמנויות. כשהתחלתי במסע הייתי בטוחה שהנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה הילרי קלינטון, ממשיכתו של אובמה. נקודת המוצא שלי הייתה שלא משנה מה יהיה בארה"ב, ישראל חייבת להציג חזון ודרך לעצמה, וזה נכון גם באשר לנשיא שנבחר בסופו של דבר. הנשיא טראמפ רחוק מלהיות המושיע, אך עד כה הוא מציג עמדות פתוחות יותר משל קודמיו וגם רוצה להיות שונה מהם.
לכן, כששואלים אותי מה הפתרון שלי, אני יודעת היום לשרטט כמה עקרונות מנחים.
החלת ריבונות חלקית - היישובים היהודיים ורוב השטח ביהודה ושומרון צריכים להיות תחת החוק הישראלי. זה יכול להיות בהתאם להסכמי אוסלו (שטחי C), אך הסכמים אלה אינם קודש ואפשר ואף רצוי לשנות את קו הריבונות בהתאם לצורך ולשטח. בשטח שעליו תוחל הריבונות תוצע אזרחות ישראלית לערבים החיים בו, לא מדובר על מספרים שיאיימו על הרוב היהודי במדינה. נורמליזציה והגדלה של מפעל ההתיישבות הן צו השעה.
מתן אוטונומיה מורחבת - באזורים שלא יסופחו תוענק אוטונומיה מורחבת. כדאי לבחון האם במודל של שלטון מרכזי על כל השטח או במודל פנים־אזורי בחלוקה לפי חמולות, כפי ששרטט ד"ר קידר. האוטונומיה תהיה אחראית לניהול אזרחי שוטף והביטחון יישאר בידיים ישראליות. בין חלקי האוטונומיה ייסללו כבישים שיאפשרו חופש תנועה מקסימלי.
פיתוח כלכלי ושיפור איכות החיים - ציר זה חייב לנוע במקביל לשאר התהליכים ולא להיות תלוי בהם. הוא כמובן תלוי במצב הביטחוני, אך הצבתו כיעד מעבירה מסר חיובי לאוכלוסייה האזרחית ולעולם.
מצב ביניים - אחת השאלות המהותיות היא מה יהיה מעמדם הפוליטי־לאומי של הערבים שלא יסופחו לישראל, וזו שאלה חשובה מאוד. התשובה היא שמצב זה אכן אינו אידאלי, אבל לישראל אין אפשרות להעניק אזרחות לכולם באופן גורף. מדינת ישראל תכריז על 'מצב ביניים' שעשוי להימשך גם חמישים או מאה שנה (זמן זניח בפרספקטיבה היסטורית), ובו ייהנו תושבי האוטונומיה משלל זכויות אדם ואזרח, מלבד הזכות הפוליטית של הצבעה לפרלמנט. מצב ביניים זה יעזור לשמור על יציבות בארץ ישראל, בעוד שאר המזרח התיכון נמצא באמצע סערה. לאחר שוך הסערה באזור נוכל להביא לפתרון קבע אזורי, שבו מעורבות גם מדינות נוספות וישראל אינה משלמת את המחיר לבדה.
יצירת דיאלוג עוקף רשות - מאז הסכמי אוסלו והבאת מנהיגי הטרור מתוניסיה קיים נתק מחריף והולך בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית. הרשות הפלסטינית מסיתה ומושחתת ומטרתה לתקוע טריז בין האוכלוסיות ולהביא להקצנה. אחת המשימות היא מציאת הנהגות מקומיות שאפשר יהיה לדבר איתן ולנסות לנרמל את היחסים.
אפשרי לערער על מציאות שהכתיבו לנו במשך יותר מארבעים שנה, אפשרי לערער על מוסכמות בינלאומיות ולחץ חיצוני, אפשרי להסתכל קדימה תוך לקיחת אחריות. אפשרי ואמיתי לבוא ממקום אוהב שלום וזכויות אדם, אף ששנים ציירו אותנו כחובבי מלחמות וגזענים שונאי ערבים - דבר שהוא שקר מוחלט.
אני מופיעה לא מעט בפני קהל מהארץ ומחו"ל. יש מוכנות להקשיב ולשמוע, וכשמסבירים את הדברים בצורה מורכבת ואנושית אפשר לפתוח להרבה אנשים את הראש. לפני חודש ישבתי עם קבוצה קטנה של אמריקנים ליברלים, הוזמנתי כעלה התאנה של הסיור שלהם בישראל. באתי, כי זו שליחות, והצגתי את התזה שלי: חזון שתי המדינות מת, הגיע הזמן לחתור למשהו אחר. אחרי שעה וחצי של שיחה בעוצמה גבוהה השתרר שקט מוחלט בחדר. "כן, אני איתך", הנהן אחד מהם שישב מולי, "אני איתך". לשמחתי הוא לא היה היחיד.
השנה הקרובה, במלאת שנת החמישים, הולכת להיות שנה קשה במיוחד, כי גם הצד השני ובעיקר חוגים בשמאל הקיצוני הפעילים מאוד בפורומים בינלאומיים חשים שזו שעת השי"ן, וכידוע חיה פצועה היא דבר מסוכן.
אנחנו מצדנו צריכים להאמין ולא להוריד לרגע את הרגל מהגז. צריך לזכור שאין קסמים בעולם; שינוי מוסכמות ותפיסות עולם הוא משימה שלוקחת זמן ואנחנו מנסים לתקן מציאות בת עשרות שנים שמשומנת היטב בתקציבי עתק. לכן, צריך לנשום עמוק ולהיות מוכנים לריצה למרחקים ארוכים, לזכור את ה'למה' ולדעת מה ה'איך'.
אקו"ם