בניגוד ללבנון, מעזה התפננו אך נשארנו שם כובשים
שלא כמו במקרה לבנון, שאחרי למעלה מעשרים שנה התנתקנו ממנה בצורה נחושה ומהירה, בעזה יצרנו מציאות הזויה בה פינינו יישובים ו-8,000 איש מביתם, ועדיין התעקשנו להישאר כובשים ברצועה. משבר החשמל כמשל
בחייו של עם יש אירועים היסטוריים שגם בפרספקטיבה קצרה אפשר להבין שהם היו בגדר איוולת מוחלטת וטמטום אסוני. בראש המצעד הזה ניצבת לבנון, שישראל השחיתה בה את דם מאות מצעירי בניה במשך 22 שנה. עד שבא איש חכם אחד, אהוד ברק, וסילק אותנו משם ביום בהיר אחד, במאי 2000.
בהמשך התעקשנו לחזור לשם במלחמת לבנון השנייה, שעל שורת המחדלים שלה נכתב דו"ח וינוגרד שלם. מה שנותר הוא רק לשמוח שלא הקמנו התנחלויות שהיו משאירות אותנו שם. אגב, בימי מבצע ליטני ב-1978 ובתחילת מלחמת לבנון הראשונה והנוראית ב-1982, היו שטענו כי צריך לבנות ולהיבנות בלבנון שהיא חלק מארץ ישראל, ובכמה כפרים בה נמצאו אפילו שרידים של בתי כנסת עתיקים.
במקום השני צועדת ההתנתקות, לא בגלל שיצאנו מרצועת עזה, אלא בגלל הדרך שבה יצאנו ממנה. בניגוד לנסיגה מלבנון, שהייתה נחושה ומהירה לתוך הגבול הבינלאומי (אם כי לא נטולת בעיות, כי על טיפשות לאומית ארוכה צריך לשלם כנראה גם ביציאה מבישה), כאן הסיפור הוא שונה בתכלית. ישראל יצאה מעזה, אבל לא התנתקה ממנה כפי שחתכה מלבנון. בעצם, ישראל לא קיבלה דבר בתמורה לפינוי 21 התנחלויות ו-8,000 איש. המהלך ההכרחי הזה נעשה בלי הסכם עם הפלסטינים, בלי האמריקאים, ובלי תמורה כספית או מדינית רצינית שאפשר היה להפיק ממהלך לאומי כואב שסופו נסיגה מוחלטת לקווי 1967. למהלך הזה אפשר לייחס גם את שלטון חמאס.
גם אחרי שעלה חמאס, ישראל לא השכילה להתייחס לעזה כמו אל לבנון. במקום לראות בה מדינת אויב לכל דבר ולהקים מולה קו גבול מדיני כמו עם סוריה, ישראל הידקה את הקשר עם הישות שממנה התנתקה. במקום להודיע קבל עם ועולם כי ישראל נענית לתביעות הבינלאומיות ולהחלטות האו"ם ונסוגה ללא תנאי משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים - ומעתה אין לה שום אינטרס בהם, למעט השמירה על ביטחונה - הקפדנו על יחסי תלות כלכליים מזמיני צרות וסבבי לחימה. את הניתוק החד-צדדי אפשר היה לבנות אחרת, ולהפנות לעולם ולמצרים את האחריות לעזה, אבל אנחנו התעקשנו להצטייר כמי שעדיין כובשים את הרצועה.
מה שקרה ביום ראשון בקבינט המדיני-ביטחוני הוא עוד פרק עצוב במדיניות ההזויה שיצרנו בעזה. יושבים ראש ממשלה, שרי הקבינט, המשקיפים ובכירי מערכות הביטחון, ודנים בשאלה האם לקבל את בקשת יו"ר הרשות אבו-מאזן לקצץ בשעות החשמל לרצועה כדי להרתיע את חמאס. תארו לכם שצבא לבנון היה פונה לישראל ומבקש ממנה להפסיק את אספקת המים לחיזבאללה, או שאסד היה דורש מישראל להילחם במורדים נגדו. על כך בדיוק נאמר 'שומר נפשו ירחק'. כך מתחילה הסתבכות דמים, וכך היא נמשכת.
ישראל לא מצאה ולא דאגה לאלטרנטיבה שלטונית וכלכלית בעזה. קרוב ל-12 שנים עברו מאז ההתנתקות. הרצועה הייתה צריכה להיות מזמן כמו לבנון, עם גבול בינלאומי קשוח, בלי משאיות אספקה ובלי בטיח. עם ניווט מדיני נכון, זה היה נראה אחרת. עכשיו הכול נראה אבוד. ראש ממשלת הרשות הפלסטינית ראמי חמדאללה הודיע שהוא לא ישלם את חשבון החשמל לרשות, וכי אינו חושש מאסון הומניטרי. זה האבסורד. ראש הממשלה הפלסטיני לא חושש לגורלם של בני עמו, אבל אנחנו כן.
כמו שיצאנו בטעות בלי הסכם, בלי גבול ובאופן חד-צדדי, כך אנחנו צריכים לדאוג היום לתושבי עזה בלי הסכם, בלי גבול ובאופן חד-צדדי. המצב הנוראי ברצועה עלול לפלוש אלינו. ישראל צריכה להעביר מים, חשמל ומזון לעזה כדי לדאוג למעשה לעצמה. השר היחיד בממשלה שחושב קצת אחרת הוא ישראל כץ, שמבין שצריך לפתוח את עזה לעולם ומציע להקים אי מלאכותי. בינתיים שרי הקבינט בעד, אבל שר הביטחון נגד. טוב, הוא רוצה קודם לחסל את אסמאעיל הנייה.
האיוולת השלישית שלנו קשורה בשטחי יהודה ושומרון, אבל בזה אנחנו עוסקים כאן תמיד. השבוע שמעתי בפעם הראשונה את יורם כהן, ראש השב"כ היוצא. כהן תומך בהתנתקות טוטלית מעזה אבל טוען שהעניין יעלה מיליארדים, מה שמעלה עוד תהיות לגבי כל השנים שבזבזנו.
כהן איננו איש בשורה בעניין הפלסטיני. הוא חושב שאבו-מאזן הוא לא פרטנר, אחרי שברח לדבריו מההסכם שהתגבש עם אולמרט ומהמשא ומתן עם אובמה וג'ון קרי ב-2014. "אין אף ממשלה בעולם שמשלמת משכורות למחבלים ורוצחים", קובע כהן. אבחנה מעניינת. איפה איראן, קטאר, סוריה, טורקיה שמממנת את דאעש, צפון קוריאה, וגם סעודיה שעמדה מאחורי הפיגועים ב-11 בספטמבר, לפחות על פי עדותו של הנשיא האמריקאי הנוכחי במהלך קמפיין הבחירות שלו?
ליורם כהן אין רצון, אומץ או כנות לתקוף את ראש הממשלה נתניהו שגם הוא מטרפד כל התקדמות לשלום, גם בימים אלה שבהם הוא מרחיב את ההתנחלויות ללא הכר. כהן טוען שחשוב להגיע להסדר עם הפלסטינים, אבל גם נפתלי בנט אומר את זה. כהן לא מדבר על אופי ההסדר. הוא לא טוען נגד ההשלכות הדו-לאומיות, הערכיות והמשחיתות של הכיבוש.
בסרט 'שומרי הסף', ראשי השב"כ לשעבר הכו על חטא השליטה על עם אחר. עושה רושם שכהן לא ישתלב בסרט ההמשך, לפחות על פי רוח הדברים שאמר השבוע בריאיון לקלמן ליבסקינד ואסף ליברמן ברשת ב'. כהן הודיע גם שהוא לא שולל כניסה לפוליטיקה. בליכוד או בבית היהודי יכולים להתחיל לאפות לו עוגה.
העיתונאי יגאל סרנה הוא ידיד ותיק שלי. עבדנו שנים רבות ב'כל העיר' המיתולוגי, עיתון שמיטב העיתונאים המובילים היום עברו דרכו. לסרנה יש כוח כתיבה, כושר תיאורי ויכולת אבחנה יוצאת דופן. בדרך כלל הוא עיתונאי מקפיד וחקרן, עד שנפל לסיפור ההזוי על בנימין נתניהו ורעייתו שרה שזרקה אותו מהמכונית בכביש מספר אחד, סיפור שגרם נזק אדיר לסרנה עצמו וגם לשמאל.
סרנה סבל מהתפרצות מקלדת. במלחמה האובססיבית שהוא מנהל נגד נתניהו ורעייתו הוא איבד את העשתונות, והעלה פוסט בפייסבוק שנובע רק משנאה יוקדת. השופט עזרא אלקלעי קבע שמדובר בפרסום שנועד לפגוע בבני הזוג ולעשות אותם לצחוק ולעג, וחייב את סרנה לשלם 100 אלף שקל לבני הזוג נתניהו, פלוס 15 אלף להוצאות משפט. זה לא סכום פעוט.
סרנה עשה לנתניהו 'שיימינג' בפייסבוק, ונתניהו ענה לו בבית המשפט. התוצאה היא הרסנית, ולא רק לסרנה. נתניהו יכול היום לעשות 'שיימינג' לכל מבקריו, ולהישען על מקרה סרנה ועל פסק הדין של אלקלעי. לטענותיו הוותיקות של נתניהו כלפי התקשורת שרודפת אותו צמח לפתע תוקף משפטי. עיתונאים שתוקפים את ראש הממשלה גם ברמה העניינית, ימצאו את עצמם בסירה אחת עם סרנה. נתניהו יוכל לומר שוב ש"כל התקשורת נגדנו", אבל הפעם הדברים ייראו אחרת.
פסק דין סרנה הוא מעשה דמוקרטי שמכה בדמוקרטיה. אנחנו מכבדים את פסקי הדין, בעיקר את זה, כי אנחנו מבינים שהוא צודק. אנחנו גם יודעים שהוא כלי חשוב נוסף במאבק של נתניהו ומירי רגב נגד חופש הביטוי בתקשורת, באמנות ובאוניברסיטאות. בקיצור: סרנה, תראה מה עשית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם