ראשי » חדשות » דעות

הדמוקרטיה שלכם מתפוררת? תסתכלו במראה

לא יכול להיות שאין אנשים ראויים להנהגה בעולם המערבי, ובכל זאת אנחנו עדים למשבר מנהיגות בקנה מידה היסטורי. מי אשם בכך? אני, אתה ואת

מחוז מיידנהד שממערב ללונדון הוא אחד מ־650 אזורי הבחירה לפרלמנט הבריטי. אין שום דבר חשוב במיוחד או מעניין באופן יוצא דופן במחוז הזה, שנשלט במשך שנים רבות בידי המפלגה השמרנית הבריטית, מלבד העובדה שאחת מתושבותיו היא תרזה מיי, ראשת ממשלת בריטניה. מיי היא גם נציגת המחוז בבית הנבחרים הבריטי מאז 1997.

החוק הבריטי מאפשר לכל מי שרוצה להתמודד בבחירות, כולל דמויות הנושאות שמות מזויפים. הוא גם מחייב את כל המועמדים להתייצב על במה אחת בשעת ההכרזה על חלוקת הקולות ועל המנצח במושב הנכסף. באופן טבעי, תוצאות הבחירות במחוז מגוריה של ראשת הממשלה גרמו לכל כלי התקשורת בבריטניה לשדר את ההכרזה שם בשידור חי.

וכך, בשבוע שעבר עמדה מי שניצבת בראשות אחת המדינות החשובות בעולם על במה אחת עם עוד 11 מועמדים שהתמודדו לצדה לתפקיד נציג המחוז בבית הנבחרים. המצב הזה הגיוני וסביר, אלא שאחד מהמועמדים היה מחופש לבובת 'אלמו' אדירת ממדים, שני היה לבוש כמלח שיכור בספינה טובעת והוכרז בשמו הרשמי "המפלצת הרותחת ממפלגת המשוגעים", ויצור שלישי לבש שחורים וראשו כוסה בדלי ענק. שמו, ובכן, היה "הלורד ראש־דלי".
 
כל בריטניה צפתה בשלושת המוקיונים הללו במשך דקות ארוכות, כשראש ועדת הקלפי המקומית הקריאה בשיא הקורקטיות הבריטית, ללא שמץ חיוך, את חלוקת הקולות. אם עצרתם את נשימתכם, תרזה מיי הצליחה לנצח גם הפעם. הלורד ראש־דלי, אגב, קטף לא פחות מ־249 קולות.

זו הייתה הפוגה קומית חביבה בסיומו של יום בחירות סוער ויצרי, ואפילו חשוב. אבל יש במעמד המביך הזה גם סימן להתפוררותה של המנהיגות המערבית. הדמוקרטיה עדיין כאן, ויש גם לא מעט אנשים המוכנים להנהיג אותה במדינות שונות, אבל מספרם של מי שראויים לכך הולך ופוחת. יותר מדי ראשי דלי משתלטים על ההנהגה, בזכות ריק מנהיגותי אדיר שרק הולך ומחמיר.

נישאר עוד רגע אחד בבריטניה. גם שני המועמדים שהציבו שתי המפלגות הגדולות כנראה לא היו מגיעים לאן שהגיעו אילו רק אנשים הראויים לכך היו שואפים למנהיגות פוליטית. ג'רמי קורבין נחשב למוקצה ולמאוס גם בתוך מפלגתו שלו. הוא איש מדון קיצוני ופרובוקטיבי, שאיש כמעט לא לקח ברצינות במשך רוב שנותיו בפוליטיקה הבריטית. גם תרזה מיי, שרת פנים אפורה, ירשה את תפקיד ראש הממשלה לאחר שכל שרי המפלגה האחרים פרשו מהמועמדות. שני האנשים אמורים להשתרך אי שם בעשירייה החמישית של בכירי מפלגותיהם, ובטח לא לעמוד בראש הרשימה.

בארה"ב כבר נשברו קולמוסים רבים על דונלד טראמפ, שאך לפני כשנה וחצי איש לא האמין שיצליח לזכות בראשות המפלגה הרפובליקנית, שלא לדבר על כך שיהפוך לנשיא ארה"ב. טראמפ ניצל את משבר המנהיגות החמור שהמפלגה הרפובליקנית שרויה בו מאז ימי הנשיא ג'ורג' בוש, והשתלט על אחת משתי המפלגות הפוליטיות החשובות בעולם בקלות כמעט בלתי נסבלת, כשמאחוריו אפס ניסיון פוליטי.

הילרי קלינטון, מנגד, היא דוגמה נוספת לאותו משבר מנהיגות. כשהדבר הכי טוב שיש למפלגה הדמוקרטית האמריקנית להציע בראשה הוא אחת הדמויות השנואות ביותר בארה"ב, עם קופת שרצים גדולה התלויה על גבה, משהו בשיטה כנראה דפוק, דפוק מאוד.
 

ואצלנו? תודה ששאלתם, בדיוק אותו הדבר. אפשר לאהוב את בנימין נתניהו ואפשר לא לאהוב אותו, אבל נדמה שגם מתנגדיו יודו שהוא שייך לזן המנהיגים הראויים. אולי לא כל פעולה שהוא עושה מוצלחת, ובוודאי יש מי שיחלקו על רבות מהחלטותיו והנהגותיו, אבל הוא עדיין מנהיג יציב ובעל שיעור קומה אינטלקטואלי וציבורי. אבל היום שאחריו נראה כרגע, לא נעים לומר, קצת כמו במה שעליה עומדים בובה ענקית של 'אלמו', מפלצת רותחת ולורד ראש־דלי.

לפחות בכל מה שקשור בימין הישראלי, החשוד המיידי הוא נתניהו, שמקפד את ראשו של כל מנהיג ראוי שמתחיל לנבוט בערוגה הליכודית או בזו שמימין לה. אבל גם אם נניח שקיבלנו את התזה הזאת, מה עם השמאל? שם נתניהו לא בוחש בשום קדרה, ובכל זאת ראינו כולנו את העימות המביך בין מתמודדי מפלגת העבודה באתר 'וואלה'. חבורה של אנשים בחליפות שמתנהגים כמו בגן ילדים, עם אפס אידיאולוגיה והמון התקפות אישיות מעל ומתחת לחגורה. באמת אין בשמאל התרבותי, המצליח, המנומס והמחונך למופת מישהו שראוי להנהגת מדינת ישראל, ומתכונן להודיע לנו מתישהו על כוונתו לבקש מנדט מהעם?

יש תשובה לשאלה הזו: אנחנו אשמים. בהחלט, יש לא מעט אנשים שביום אחרי לכתו של נתניהו – יהיה זה בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה – יוכלו להנהיג את ישראל. הם נמצאים בהיי־טק, בבתי החולים, בשבילי האוניברסיטה, במנהיגות המקומית של עיירות הפיתוח. אולי הם בוגרי סדנאות העצמה לנוער, ואולי המנהיג הבא יהיה אדם עממי, כריזמטי וחכם, שכרגע עדיין נמצא ליד מכונה במפעל כי צריך להביא הביתה משכורת.

כל אלה מסתכלים על הפוליטיקה ועל יחסיה עם התקשורת והציבור – באנגליה, ארה"ב וישראל – וממלמלים לעצמם: "אני אידיוט אמיתי אם אכנס למדמנה הזו". הם צודקים. באמת ובתמים, האם אנחנו נותנים לפוליטיקאים שלנו צ'אנס אמיתי? הרי ברגע שמישהו פותח את הפה כולנו מתנפלים עליו בפייסבוק, בטוויטר, בערוצי הטלוויזיה ובעיתון, מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים ברחבי המדינה. מהר מאוד נוצרת סחרחרה שלא נראה כרגע שיש מוצא ממנה: אנשים ראויים לא מגיעים לפוליטיקה, הריק מתמלא באנשים חיוורים ותאבי שררה מצד אחד ובראשי דלי מצד שני, ואז אנחנו שוב מורחים אותם בזפת ונוצות, וחוזר חלילה.

עד שישתנה משהו מהותי ביחס שלנו למי שמנסה להנהיג אותנו – ולא משנה מאיזה כיוון – שיהיה לדמוקרטיה המערבית בהצלחה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אריאל שנבל

עיתונאי בכיר ב'מקור ראשון'

לכל הטורים של אריאל שנבל