סרנה והקוד האתי: חופש הביטוי הפך לבדיחה
אם אנשי אקדמיה ועיתונאים לא מעוניינים שיגבילו את חופש הביטוי שלהם, מוטב שיפסיקו להשתמש בו לרעה
רגע לפני שנכנס לפוליטיקה, בחר יאיר לפיד לפתוח את הטור האחרון שלו בתיאור משונה על האופן שבו הוא מתכונן לתהליך הכתיבה. "איך נראה אדם שכותב את הטור האחרון שלו?" שואל לפיד ומפרט את טקס ההתכוננות: הוא לובש ג'ינס ליוויס דגם 504, חולצת טריקו אפורה בהירה, נעליים שחורות של "טימברלנד", על השולחן מונח שעון היד שלו ושתי טבעות נישואין. לפני שהתיישב לכתוב הוא התגלח והתיז על עצמו אפטר־שייב. "זהו נוהל קבוע אצלו", מסכם לפיד, "מפני שהוא רוחש כבוד למקצועו".
כיצד נראה סרנה כשניסח את מניפסט הגידופים שלו על הזוג נתניהו? האם טרח להתלבש כשכתב על "האיש שצמח כפטריית רעל משלולית הדם של רצח רבין"? האם רחש כבוד למקצועו?
37 שנים עובד סרנה כעיתונאי. בשנת 84' חשף את פרשת "הנוסע הסמוי" וגרם להקמתה של ועדת חקירה. אפשר להניח שלפני שפרסם את הממצאים החמורים שלו דאג לגבות את עצמו מבחינה משפטית. סרנה מכיר את כללי האתיקה עוד לפני שנוצרו, הוא שוחה בהם כמו כל עיתונאי ותיק. מה גרם לו, אם כן, לפרסם סיפור על ראש הממשלה שאין לו שום דרך להוכיח? והאם באמת תפס את עצמו כמי שדעתו הפייסבוקית אינה נחשבת כשעל הדף שלו חתומים 25 אלף עוקבים?
יגאל סרנה בבית המשפט. מה יהיה על חופש הטינוף?
צילום: יהושע יוסף
כנראה אין תשובה שיכולה להניח את הדעת מלבד אחת: סרנה כל כך מתעב את ראש הממשלה, כל כך מתוסכל מהשלטון הימני ארוך הטווח, כל כך מאוכזב מכישלונו של תהליך השלום, כל כך עסוק באג'נדה הפרטית שלו, שהוא פשוט שכח מה זה להיות עיתונאי. עד כדי כך שאולי באמת הצליח לשכנע את עצמו שהסיפור על נתניהו עשוי להיות נכון, או לפחות צריך היה להתקיים במציאות מקבילה. כל הדרכים כשרות להדחתו של ראש ממשלה מכיסאו.
סרנה לא לבד. מאחוריו עומדת קבוצה שלמה של אנשים שפעם היו עיתונאים ופשוט הפסיקו להיות כאלה. האג'נדה השתלטה עליהם עד שלא נותר בהם קמצוץ של יושרה מול הציבור. הם הפכו להיות מטיפים בכנסייה במסווה של עיתונאים. אגב, לא חסרים אנשים כאלו גם בימין. ואלו ואלו צריכים לשאול את עצמם - האם זה הגיוני ומקצועי מצדי שאכתוב במשך שנים טור שבועי פוליטי ולא תהיה לי מילה אחת טובה לומר על ראש הממשלה? האם מתקבל על הדעת שעמדתי בכל סיטואציה פוליטית שמתרחשת תהיה תמיד בצד אחד של המפה?
השבוע האחרון נסוב סביב סוגיית חופש הביטוי בהקשרים שונים. ממשפט סרנה עברנו לקוד האתי של אסא כשר, שמנסה להגביל את חופש הדיבור האקדמי של המרצים. והאקדמיה גועשת - הגם אתה בנט, תיקח מאיתנו את חלקת האלוהים הקטנה שבה אנחנו עדיין יכולים להשליט את דעת המיעוט שלנו?
חופש הביטוי סובל משימוש יתר שהופך אותו לבדיחה אחת גדולה.
צילום: יוסי אלוני
הנחת המוצא בשני המקרים דומה: מרצה ועיתונאי נמצאים בעמדת כוח והציבור שעומד מולם שותה בצמא את דבריהם. אסור שהכוח הזה ינוצל לרעה. אבל האם הם באמת זקוקים לקוד אתי בשביל לדעת מתי הם נוהגים בהוגנות? האם אייל גולן היה זקוק לחוק בשביל לדעת שלהתעסק עם בחורה שצעירה ממנו בשני עשורים, גם אם עברה את הגיל המינימלי, זה סוג של ניצול כוח לרעה? התשובה היא שלא. גברים אמיתיים לא צריכים את החוק בשביל לנהוג במוסריות כלפי נשים. מרצים הוגנים לא צריכים קוד אתי בשביל לדעת מתי השיעור שלהם הופך למניפסט פוליטי. מרצה עם כבוד למקצועו, כשיבחר לומר דבר מה פוליטי, יעשה גילוי נאות לפני כן ויאפשר לתלמידיו לקיים לאחר דבריו דיון מעמיק.
חופש הביטוי סובל משימוש יתר שהופך אותו לבדיחה אחת גדולה. כי זה לא חופש ביטוי אם בצד השני נמצאים סטודנטים טאבולה ראסה, שאין להם פריבילגיה להגיב. וזה לא חופש עיתונות אם אתה לא נדרש להוכיח מינימום של עבודת תחקיר ראויה. ובאמת, ממש מעצבן, הדרישה המופרכת הזו ממישהו שמטנף על מישהו אחר בפייסבוק להוכיח שטינופיו אכן נכונים. מה יהיה על חופש הטינוף?
מי שחושב שבית המשפט היה קשה עם סרנה, שיסור ויעלעל בפסיקותיו הקודמות, המחמירות אפילו יותר. השופטת חנה ינון חייבה את השדרן נתן זהבי לפצות את עו"ד יורם שפטל בסכום של 45 אלף שקלים אחרי שכינה אותו "אדולף" בשידור. בית המשפט גם מכיר במידע כוזב שהופץ בווטסאפ כדבר שעלול להיחשב להוצאת דיבה. בעידן שבו לכל אדם יש מקלדת ביד ונגישות בלתי נסבלת להרוס את שמו הטוב של האחר, לא יזיק שנפחד קצת מאימת התביעה. יידע כל פשפש עם תמונת פרופיל, שבפייסבוק כולנו עיתונאים קטנים. ומי שבוחר ללכלך על רעהו - מוטב שיצטייד בהוכחות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם