ילדים זה קשה: מתי זה ייבוש ומתי זה חינוך?
ישבתי מול הילדים שחגגו לנו בארוחה מפוארת מעשה ידיהם, מרעיפה עליהם משפטים מעצימים. אבל כל מה שרציתי היה ללמד אותם איך עושים את זה נכון
חוזרת הביתה בשש בערב, כשבהמשך עוד מחכה לי חתונה מהעבודה. מקום טעים, קל"ב. מושלם. שלט על הדלת גורם לי להתחיל לחשוש. "יום נישואין שמח לאבא ואמא האהובים, שתמיד נמשיך לאהוב". אני נכנסת הביתה, הילדים מתנפלים עליי עם "אל תסתכלי, אל תסתכלי", "לכי לחדר, לכי לחדר". אני מסמסת לו: "בוא מהר".
באישור שלהם אני מורשית לחזור לסלון, חלקם מקולחים, חלקם רק "שטפו פנים". כולם לבושים בשחור. מלצרים. על השולחן הגדול בסלון (ללא מפה) שתי צלחות, סכו"ם וכוסות קפה ריקות. תפריט מצבעי טוליפ שלא הספיק להתייבש, ספק מטפטף על השולחן ספק מחזיק מעמד.
"אפשר רגע להביא משהו מהמטבח?" אני שואלת, ומצטערת על הרגע הזה. המטבח שחור, הכיור מלא שאריות. השתייה שנבחרה לאירוע - לימונדה - נסחטה מ־87 לימונים, מה שהופך את פח הזבל לפח של מפעל פריגת, קליפות הדר מפוזרות בכל מקום. אני ללא דופק.
מתיישבים לאכול, פתאום גם כולם רעבים ומתחיל ויכוח אם הם יכולים להצטרף לארוחה הרומנטית שלנו. הבן מעיף בטעות את הסכין עם כל הקוטג' על הרצפה. השנייה מתעקשת להגיש עכשיו את כדורי השוקולד של הקינוח ומפזרת את הסוכריות של העוגה בכל הבית. הקטנה לא מוותרת ומגישה את צלחת הפירות עם טפטוף של האבטיח מהמקרר ועד לשולחן.
אין הורה בעולם שבשלב הזה לא מתגרד מעצבים, כן? אז תנו לי להוסיף לכם את "בפרקים הקודמים": מדובר על היום שאחרי העוזרת. כבר מתתם? יופי, כי אני כן.
חשבתי שאני משתגעת. באופן כללי "נוהל עוזרת" אומר: ביום העוזרת - אין לנשום ברחבי הבית. לא חוזרים הביתה מהגן, אוכלים ארוחת ערב בחוץ ויש פטור ממקלחות. יום למחרת העוזרת - כל משפט שני מתחיל ב: "אבל אתמול הייתה פה עוזרת, נכון?". יום לפני הפעם הבאה שבאה עוזרת - כל משפט שלישי מתחיל ב"אבל מחר יש עוזרת, נכון?", שזה סתם חסר היגיון. מצד שני, לרצות בית נקי עם יותר ילדים ממבוגרים זה גם לא הכי הגיוני בעולם.
ישבתי שם מול הילדים, עוצרת את הרגשות ויורה טקסטים מעצימים: "איזה מתוקים אתם, כמה נחת אתם עושים לי. מה אני יכולה לבקש יותר מאשר שפירות אהבתנו יגישו לנו פירות ביום הנישואין. איך חשבתם על הכול". והם באמת היו מדהימים. הלכו וקנו והכינו. טרחו רק כדי שנהיה מרוצים. אבל אי אפשר היה לעצור את הגרדת הזאת שלי ושלו בניסיונות לשיקום הבית בסגנון "אולי רק נעבור כולנו לאכול במטבח".
נשאלת השאלה מתי מלמדים. כפי שאמא שלי יודעת, אחד המשפטים הכי מעצבנים, מרגיזים ונכונים שלה, הוא: "אני רק רוצה ללמד אותך". חיים שלמים שאני נורא רוצה לעשות דברים, עושה דברים, מוצאת בתוכי יכולות שלא ידעתי שיש בתוכי, רק כדי לגלות ש"אבל אפשר לעשות את זה יותר טוב". תלית כביסה? בואי תראי איך תולים יותר נכון וישר. שטפת רצפה? בואי תלמדי איך נמנעים מהצטברות מים ליד הרגליים של השולחן. הכנת עוגה? בואי תראי איך מוציאים יותר מהקערה.
גם אחד המשפטים הכי מעצבנים, מרגיזים ונכונים שלי כלפי בנותיי הוא: "אני רק רוצה ללמד אותך". האפקט זהה. העיניים מתחילות לדמוע, העצבים מתחילים לעלות. את מצטערת על זה שבכלל עשית משהו, והכול בגדול נהרס. אלא שאני, כאמא, לא יודעת איך אחרת. הרי אני באמת מעריכה אותה על היוזמה ועל מה שעשתה, ואיך אוכל ללמד אותה, אם לא בשעת מעשה?
מתי זה ייבוש ומתי זה חינוך? ואיך אי פעם אפשר לעשות את זה בצורה שלא תעורר כל כך הרבה אמוציות? השכל יודע שכשהילדים כל כך התאמצו, מגיע להם קודם כול חיבוק ונשיקה מאיתנו. אבל שאר החושים אומרים: זה הזמן ללמד אותם, שיבינו שגם כשעושים צריך לדעת איך. מה באמת חשוב עכשיו? שהם יהיו מבסוטים מהעשייה שלהם, או שיבינו באיזה אופן הם יכולים גם לעשות למעננו וגם לא לגרום לנו לרצות לצאת למסע צלב חמושים באקונומיקה לשיקום הבית?
חינוך זה כל כך קשה. בכל פעם שנראה לי שאני יודעת משהו, אני מגלה שאין לי מושג. אני מנסה להיות פתוחה וליברלית, להפנים את כל הלימודים שלי מתחום המודעות ומה חשוב. לשנן שכל מילה שלי קריטית ומשמעותית, אבל ברגע האמת יוצאות לי כאלו שטויות מהפה. אני מתחמקת מלדבר על הדברים החשובים באמת, ובעיקר לא מצליחה לדחות את השיחה לזמן נייטרלי ונכון.
לא ידעתי מה לעשות, אז התנחמתי בכדורי שוקולד. דווקא היה טעים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם