למה נתניהו נכנע לנשק החלוד של החרדים?
ההצלחה החרדית נובעת פחות מהנשק שבו הם מנופפים, ויותר מהעליבות של הציבור הציוני הרחב והגדול. האם באמת יסתכנו החרדים בנטישת כל ההטבות שהממשלה מרעיפה עליהם בגלל הישגים סמליים לרפורמים או שינוי סמלי בתחום הגיור?
מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת הדת היהודית. זו אבחנה חשובה מאין כמותה, מכיוון שכל אויבי הציונות מעלים בראש וראשונה את הטענה שהיהודים הם דת ולא עם, ולכן אינם זכאים כלל למדינת לאום. לכן, מי שמבקש לחזק במדינת ישראל את היסוד הדתי על חשבון היסוד הלאומי משחק בפועל לידי אויבי הציונות.שתי ההחלטות שהתקבלו אתמול בממשלה – להקפיא את מתווה הכותל ולהעביר את חוק הגיור, כך שיאפשר רק גיורים של הרבנות הראשית, ואפילו לא גיורים אורתודוקסיים פרטיים – הן החלטות שפוגעות קשה בדמותה של ישראל כמדינת הלאום של כלל העם היהודי. מתווה הכותל הוא פשרה, מאוד שנויה במחלוקת כשלעצמה, שמאפשרת לבני קבוצות גדולות בעם היהודי תפילה כרצונן ברחבה צדדית של הכותל, כדי למנוע עימות ישיר וחזיתי על אופי התפילה ברחבה המרכזית של הכותל המערבי עצמו. אם הפשרה הזו תימנע, יחזרו העימותים לרחבה המרכזית, שלא לדבר על הפגיעה הגדולה בכבודן של הקבוצות הללו: רפורמים, קונסרבטיבים ונשים מכל הזרמים המעוניינות בתפילה שונה מזו המקובלת באורתודוקסיה.
ההחלטה בעניין הגיור בעייתית עוד יותר. מלכתחילה, חיובם של כלל עולי ברה"מ לשעבר שאימם אינה יהודיה בגיור אורתודוקסי על כל כלליו ודקדוקיו הוא עניין בעייתי מאוד. מדובר באנשים המשתייכים למשפחות בעלות רקע ואופי יהודי; לעתים אפילו רדפו כיהודים בארצות מוצאם; התודעה של רובם המכריע היא יהודית, וכמעט כולם מתחנכים כאן בבתי ספר יהודיים, חוגגים את חגי ישראל ורואים את עצמם כיהודים לכל דבר. לתבוע מהם גיור, כלומר המרת דת ואורח-חיים אורתודוכסי, בדיוק כפי שנתבע כל אדם המבקש להתקרב ליהדות מרקע זר לחלוטין, היא כשלעצמה עניין בעייתי ושנוי במחלוקת. קל-וחומר הנסיון לפגוע אפילו במעט שבמעט שמדינת ישראל מאפשרת להם כיום, היינו גיור בבתי דין אורתודוקסיים שאינם פועלים במסגרת הרבנות הראשית. מישהו חושד באמת ברב החרדי נסים קרליץ מצד אחד, או ברב נחום רבינוביץ' מישיבת מעלה אדומים מצד שני, שיאשרו גיור שאינו עומד בקריטריונים הלכתיים?
האמת שמה שעומד כאן על הפרק היא שאלה הרבה יותר יסודית. דמותו של העם היהודי השתנתה שינוי מכריע לפני 250 שנה, כאשר התבטלה החפיפה בין זהות יהודית לשמירת מצוות. מכאן ואילך נדרשה הגדרת זהות חדשה לשאלת 'מיהו יהודי'. ההגדרה הזו בוודאי נדרשת במדינת ישראל, שכל מהותה מחייבת הגדרת זהות לאומית ולא דתית (היא יכולה להיות בעלת מרכיבים דתיים, כשם שבזהות היהודית עצמה יש מרכיבים ברורים כאלה, אבל היא אינה יכולה להיות בעלת אופי דתי בלעדי). החרדים לא קיבלו ואינם מקבלים את השינוי הזה, ומבחינתם הזהות היהודית אמורה להיות בדיוק אותה זהות שלפני העידן המודרני. זה שורש המחלוקת ההיסטורית בינם לבין התנועה הציונית. מדוע שציונים טובים, חילונים כדתיים, יתקפלו בפני העמדה החרדית?
אומרים לנו שלשתי ההחלטות שהתקבלו אתמול אין ממילא משמעות מעשית. בכותל יש ממילא אפשרות מעשית לחפצים בתפילה אלטרנטיבית להתפלל בקשת רובינסון, וכל ההבדל נעוץ בשאלה האם הרפורמים והקונסרבטיבים יקבלו מעמד רשמי במקום הזה או לא. לגבי הגיור – הוגש ערר של סיעת 'ישראל ביתנו' על ההחלטה, מה שצפוי ממילא לתקוע אותה לעוד חודשים ארוכים, ואולי לתמיד. ובכל מקרה, תמיד פתוחה בפני בג"ץ האפשרות לבטל את ההחלטות ולהוציא את הערמונים מהאש עבור הפוליטיקאים (מאוד יתכן שעל זה בדיוק הם סומכים, כולל החרדים שביניהם, מה שלא יפריע להם כמובן לתקוף במקרה כזה את בג"ץ על האקטיביזם השיפוטי שלו).
גם אם זה נכון, עדיין המשמעויות הסמליות של ההחלטות מקוממות. אם כל המשמעות של השינוי במתווה הכותל היא סמלית, מדוע יש להתחשב בסמליות החשובה לחרדים יותר מאשר בזו החשובה לרפורמים ולקונסרבטיבים? ולגבי הגיור – כבר אמרנו שגם קבלת הגיורים של בתי-הדין הפרטיים היא אפס קצה של השינוי הדרוש. ממילא ברור שאין להשלים עם ביטולו.
כאן מגיע לשיאו ההיבט הפוליטי של הסוגייה. ראש הממשלה ושאר מרכיבי הקואליציה מוכנים להעניק לחרדים את כל דרישותיהם בתחום דת ומדינה בגלל כוחם הפוליטי והאיום שלהם בפירוק הקואליציה. אבל האמנם הדימוי המיתולוגי הזה של הכוח החרדי כל כך נכון? הרי יותר משהקואליציה זקוקה לחרדים, הם זקוקים לקואליציה.
מצבו הכלכלי של המיגזר החרדי בכי רע, והוא זקוק נואשות להטבות הכספיות שההסכמים הקואליציוניים מרעיפים עליו, הטבות שחלקן מוגזמות בעליל וראויות לביטול כשלעצמן. האם באמת יסתכנו החרדים בנטישת כל ההטבות האלה, בגלל הישגים סמליים לרפורמים או שינוי סמלי בתחום הגיור? יתר על כן: החשש של נתניהו והימין בכלל הוא שהחרדים יחברו לשמאל, לקואליציה חלופית. אבל הציבור החרדי נחשב זה מכבר לציבור הימני ביותר בישראל, יותר מן הציונות הדתית. האמנם יוכלו מנהיגיו ליצור קואליציה עם השמאל, בלי שיקוממו עליהם את המוני בוחריהם? ראוי שהשאלות הללו לפחות יישאלו וילובנו לפני שנכנעים בקלות לאיומים החרדיים.
אכן, נראה שההצלחה החרדית נובעת פחות מהנשק החלוד שבו הם מנופפים, ויותר מהעליבות של הציבור הציוני הרחב והגדול, של חילונים ודתיים גם יחד. במקום להוכיח לחרדים שגם לציונים יש עקרונות וערכי ליבה שעליהם לא יוותרו, הם מעדיפים שוב ושוב לשדר שאכן, רק לחרדים יש ערכים שראוי להתחשב בהם. כן, נתניהו – תפישת עולם ציונית היא לא רק דרישה מהפלסטינים להכיר במדינת לאום יהודית, אלא גם דרישה מהחרדים להכיר בכך שזו מדינת לאום של כל בני העם היהודי. כן, נפתלי בנט, שר החינוך והתפוצות (!) – ציונות היא לא רק עוד כמה בתים ביו"ש, אלא גם עמידה על כך שמדינת ישראל תהיה מדינת לאום פתוחה ומזמינה לכל היהודים, הן לרפורמים וקונסרבטיבים מארה"ב והן לעולי ברה"מ לשעבר שאינם מוגדרים כיהודים לפי ההלכה, למרות שהם חיים כאן כיהודים לכל דבר.
אקו"ם