גם לאנשי ימין: חופש הביטוי בסכנה
פרשת הפשיטה על 'ידיעות ספרים' צריכה להדאיג את כל עיתונאי התחקירים, ובעצם את הציבור כולו
בסוף השבוע שעבר שופט השלום בפתח־תקווה עודד מורנו היה רחום וחנון: הוא התיר למשטרה ולפרקליטות להחזיק עוד שבעה ימים את הספרים והציוד שהוחרמו ממשרדי 'ידיעות ספרים'. אולי חשב שבפרק זמן מועט יותר לא תספיק משטרת ישראל של שנת 2017 לצלם פרק שלם מתוך הספר של אהוד אולמרט. אלא שחוץ מכמה מאמרים נואשים ב'ידיעות אחרונות', הפרשה המטרידה הזו החליקה על פני השיח הציבורי כמו על שמן זית זך, כמעט בלא התנגדות.
מדוע מדובר בתופעה חמורה? כי עורך ההוצאה דובי איכונלד הגדיל ראש והעביר כבר בחודש מארס האחרון את כל 1,400 עמודי הספר לצנזורה. היא בלשה בעיון על הכול, החזירה את החומרים, פסלה את מה שפסלה, אישרה את מה שאישרה וההוצאה ניהלה מולה משא ומתן על מה שנפסל - כפי שעושים במקרה של כל ספר העוסק באירועים ביטחוניים. הנקודה החשובה שיש להדגיש היא שכל חומרי הספר היו כבר בידי מערכת הביטחון.
לכן לפשיטה ההרואית של חמישה חוקרים על משרדי עיתון, שכללה את הבאתו של עורך ההוצאה לחקירה, לא היה שום קשר לענייני ביטחון המדינה. הפרקליטות יכולה הייתה להרים טלפון או לבקש הבהרות, אבל היא בחרה לעשות את מה שמכונה במילואים "פשיטה אלימה" - למען יראו וייראו. עוד מעט ארגנטינה שולחת משלחת כדי ללמוד תורה מהעם היושב בציון.
אולמרט בכלא מעשיהו. ''פשיטה אלימה'' - למען יראו וייראו.
צילום: דני מרון
ואחרי התגלגלות העניינים הזאת, למה כל זה קרה? זה בדיוק מה שאנחנו שואלים.
השמאל הישראלי מתריע כבר שנים רבות מפני הפגיעה בחופש הביטוי, ומה אומר הימין לעצמו? שיאכלו את הדייסה הסרוחה שהם בישלו. השמאל הוא החונטה ששלטה ועדיין שולטת בתקשורת, ובמשך שנים הוציאה דיבת הארץ ודיבת יושביה רעה. כשמישהו נגע בה סוף־סוף היא מיהרה להזיל דמעות תנין. עינינו הרואות שהשיח מלא בפרשנים וכתבים המחרפים ומגדפים כאוות נפשם בלי הפרעה, והראיה היא מאמרי המערכת ב'הארץ'.
זו טעות, שכן הסכנה לחופש הביטוי לא נמצאת בשוק הדעות אלא בליבת העיסוק העיתונאי: עולם התחקירים. הסכנה לעיתונות הזו נשקפת גם מהפרקליטות וגם מבתי המשפט. הסיפור של 'ידיעות ספרים' ממחיש את הבעיה בשיקול הדעת של הפרקליטות והמשטרה, אך בעיה חמורה לא פחות היא היחס האוהד של השופטים לתביעות השתקה.
יגאל סרנה בבית המשפט. אסון לחופש הביטוי של התקשורת הישראלית.
צילום: יהושע יוסף
בגיליון זה מפורסם תחקיר נוקב על התנהלותו של שופט בכיר בבית המשפט העליון. אתם יכולים לקרוא את הכתבה ולהתרשם מהסיפור, אך הטקסט היבש לא יסגיר את דרך הייסורים הארוכה שעבר התחקיר הזה עד שהגיע אל גלגלי הדפוס. מלאכת השפיר והשליה של עיתונות התחקירים הפכה בשנים האחרונות למשימה קשה יותר ויותר.
תביעות ההשתקה נגד עיתונאים צמחו לשוק משגשג. קחו לדוגמה את פרשת עמית סגל ואורן חזן: סגל זכה במשפט והוכיח את הטענות שעלו בתחקירו, אבל בדרך נאלץ להיגרר בהליך משפטי ארוך ומתיש, להשקיע זמן ומשאבים מתוך ידיעה שבסוף הדרך הסיכוי לקבל פיצוי על הוצאות המשפט קטן מאוד. אין זה נעים לחוות דבר כזה, והתוצאה היא אפקט מצנן. התביעות הללו – שהפכו לתחביב מוזר של לא מעט משרדי עורכי דין, וכמעט לעולם אינן נדחות על הסף – עולות לדמוקרטיה שלנו ביוקר.
גם כשעיתון מצליח לגייס גרון עמוק במערכת ולהרים תחקיר איכותי בעל עניין מובהק לציבור, הוא מוצא את עצמו בדילמה לא פשוטה. עצם פרסום התחקיר מכניס אותו לסיכון גם כשהוא משוכנע שהסיפור יצוק מבטון מזוין. לכן כדי לצמצם סיכונים הוא חייב לפרוס הגנות: לדלל את כתב האישום של התחקיר מצד אחד, ולהגביה את הרף הראייתי מצד שני. אלא שעיתונאי לא יכול להיות גם חוקר מ'להב 433', גם המחלקה לזיהוי פלילי, גם פרקליטות וגם בית משפט. הכלים שלו מוגבלים, ומי שמשלם את המחיר הוא הציבור, שיודע פחות ולכן יכול לשנות פחות.
עכשיו תקפצו ותגידו: מה עם יגאל סרנה? עליו אין בכלל ויכוח. פרשת הפיצויים שחויב העיתונאי לשלם לראש הממשלה בנימין נתניהו היא אסון לחופש הביטוי של התקשורת הישראלית. אין ולא צריכה להיות שום הגנה לפרסום כזבים או רכילויות חסרי בסיס, גם אם אתה בטוח שראש הממשלה הוא אסון ואתה ממש שונא אותו. זה אל"ף־בי"ת של עיתונאות. הצרה היא שאבן מזוהמת שעיתונאי רשלן אחד זרק לבור חופש הביטוי - מאה עיתונאים אחראים יתקשו מאוד להוציא אותה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם