שיח הקורבנוּת: ימנים, תפסיקו להתבכיין
הימין בישראל מתמקד באופן כפייתי בהצגת ההטיות התקשורתיות. במקום זאת, עליו להתמקד בריבונות ובחדשנות
ככל שיחריפו הפרסומים בנוגע לחשדות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו או מקורביו בפרשות השונות שנחקרות כעת, כך יש להניח שיחריפו המתקפות מצדו על התקשורת, שהחלו כבר בשבוע שעבר. דווקא בשל כך כדאי לזכור שבעשור האחרון מתרחשות ביחסי הימין הישראלי והתקשורת שתי מהפכות חשובות.
המהפכה האחת והחיובית היא הגיוון בתקשורת. בין אם מדובר בממשיכי דרכו של אורי אורבך ז"ל, שמימשו את הקריאה "הטובים לתקשורת", בין אם בכוח השוק של העיתון 'ישראל היום', במדיניות ההעסקה של תאגיד השידור הציבורי או בתפיסה של מפקד גלי צה"ל, הרי שהתהליך נמצא בעיצומו.
המהפכה השנייה היא הקורבנוּת. הפוליטיקאים הימנים וגם חלק מעיתונות הימין מתמחים ב"התקרבנות תקשורת", המתבטאת בעיסוק כפייתי בהצגת תלי-תלים וגווני-גוונים של הטיות תקשורתיות. מנתניהו, דרך נפתלי בנט ודוד ביטן, וכלה בנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ובחזרה - יש היום בימין מגדל בבל של "ניצולים" שמתחרים ביניהם מי סובל יותר מנחת זרועו של מפעל הדיכוי התקשורתי. "מנגנוני שליטה", "אליטה", "הטיה", "אנטישמיות", "שמאלנים", וכמובן המלכה, ה"פייק ניוז", חוזרים על עצמם בשיח הקורבני.
במובן מסוים מדובר בתהליך מבורך: הפניית זרקור תשומת הלב לכל המודרים והמושתקים, סימון מגוון אמצעי השליטה, הוצאת התקשורת מהארון, שיח השקיפות בנוגע לאינטרסים שלה — כל אלה הביאו רק ברכה. ההוכחה הכי טובה לכך, באופן פרדוקסלי, היא ירידת אמון הציבור בתקשורת בכמעט 25 אחוזים תוך עשור, לפי מדד הדמוקרטיה של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה'.
ירידת האמון מלמדת גם על העלייה המשמעותית באוריינות התקשורתית של הציבור, ובהבנה שמה שמוצג בעיתונות השונה אינו אמיתי כמו תמרורי התנועה. זו תוצאה של הליך שבמסגרתו נחשפו מוקדי כוח, אינטרסים ותהליכים המשפיעים על התוצר התקשורתי. מדובר בתהליך בריא של התעוררות מן האתוס הרומנטי של אובייקטיביות עיתונאית, המאפשר להבין גם את מה שקורה מאחורי הקלעים.
אם כן, "קורבנוּת התקשורת" מובילה להעמקה ולהבנה, וזה דבר טוב. הבעיה היא שהימין בישראל, וגם חלק מהתקשורת הימנית, נתקעו בשיח הקורבני משיקולי נוחות. במילים אחרות, מביקורת בונה הם הפכו את ההתקרבנות להרגל.
בראש ובראשונה חמת הזעם הקורבנית משרתת היטב את הפוליטיקאים. רה"מ נתניהו צובר הרבה יותר 'לייקים' כשהוא תוקף את אילנה דיין, כשהוא כותב "פייק ניוז" על דו"ח מבקר המדינה, או כשהוא - כסרבן ראיונות סדרתי - טוען שערוצי הטלוויזיה "לא נותנים לו לגמור משפט". יכולתו לקבל אהדה פוחתת, מנגד, שהוא מגיב על בעיות מדיניות הטעונה פתרון או על חשדות לשחיתות נגד מקורביו.
שנית, יש הרבה כסף בקורבנוּת. היא משרתת את אמצעי התקשורת מבחינה כלכלית בעולם של תחרות. הרי מיתוג דורש בידול ביחס למתחרים, ודרך נוחה להשיג אותו היא לתקוף את "התקשורת". דרך זו כה נוחה, עד שהפכה לאסטרטגיה מסחרית של חלק מהתקשורת הימנית, על חשבון השקעה בתחקירים, תוכן מקורי ויצירת חדשות.
שלישית, ההצגה כקורבן משרתת מטרה פסיכולוגית: היא מסמנת את עליונותו המוסרית של מי שכועס ביחס לסביבה שלו. זה נעים ומתגמל רגשית.
אם נוסיף לכל אלה את הרשתות החברתיות, שהפכו לאתרי קורבנוּת תקשורת ענקיים, ואת ברכות השכשוך החמימות וההדהוד העצמי שהן מאפשרות; אם נזכיר גם את הפאנלים ותוכניות האירוח שכל כך נעים לשבת בהם ולהגג על הטיותיה של התקשורת - נבין שיש כאן בעיה.
קורבנוּת התקשורת חשובה לחופש העיתונות, אבל כבר עברה מזמן את המינון הסביר. לכן כעת היא מסכנת אותו. פגיעה מתמשכת בתקשורת ובאמינותה, לא בגלל שזהו דבר הכרחי אלא כי הוא נוח, תוביל לכך שיהיו יותר חוקים שיגבילו את חופש ביטוי, אבל פחות תחקירים ומידע, חשיפת שחיתויות וניגודי עניינים, או יכולת לממש הליך דמוקרטי תקין. אל לאיש להשלות את עצמו: הרשתות החברתיות לא יהוו תחליף לעיתונות חוקרת.
כעת אנו נדרשים להתקדם ולהחליף את ההתקרבנות בריבונות. במקום שיח מתקרבן של עלבון, מוסר והתפלפלות על דיוקים והטיות, צריך לייצר כלים ומנגנונים של אחריות ומעשים. ברמת המדיניות יש לקדם תחרות אחראית בשווקי ובתשתיות תקשורת, ולא רק הבטחות ודיבורים. בוודאי שאין להעדיף מונופולים בגלל ידידות אישית או התייחסות אימפולסיבית ולא כנה באשר לנחיצות השידור הציבורי. ברמת השוק יש להקים מיזמי עיתונות שיסתמכו על מודלים עסקיים חדשים בעולם שבו כלכלת התקשורת קורסת לתוך עצמה.
ברמת המעשה עלינו להחליף את ביקורת התקשורת בעשיית תקשורת: מי שמתבונן בעין בוחנת על מהפכת הגיוון בתקשורת הישראלית, יראה שמדובר בתהליך שבו אנשי הימין תופסים בעיקר עמדות של אורחי תוכניות אירוח, כותבי טורים ומראיינים. אין כמעט עיתונות תחקירים מקצועית ומעמיקה מימין, הנחוצה כדי לשנות את השיח התקשורתי.
חלק מהריבונות יתבטא גם בחדשנות בפורמטים עיתונאיים, במיומנויות שנדרשות כדי לעשות עיתונות וכן בחדשנות במודלים עסקיים. קורבנות התקשורת אולי הובילה לאוריינות, אבל עכשיו הגיעה העת להפסיק להתקרבן, ולהתחיל לעשות ולתקן.
ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר היא ראשת התכנית לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה
אקו"ם