הפיגוע בנווה צוף: ההתנגשות בין פסגת האור לפסגת החושך
בקושי אפשר לקחת נשימה. לשמוע איזה אבא אהוב היה אלעד, איזו מורה נהדרת הייתה חיה, איזה שכן אציל נפש היה יוסי. וכבר צריך להתגונן, להדוף. במקום להתחזק יחד - להילחם שוב על צדקת הדרך
שמור אלי על זה הבית,על הגן, על החומה,
מיגון, מפחד פתע
וממרצח בן 19, שלוקח סכין ויוצא בלי להסס לטבוח משפחה.
כל אירועי רצח היהודים בידי פלסטינים נוראים הם, אבל נדמה שאלו הקורים בתוך הבית ממש, מצמררים את הגוף והנפש יותר מכולם. אתה יודע שהכביש לביתך שבראש ההר עלול להיות מסוכן, אתה מכיר את עיקול הדרך שממנו עלולה להיפתח הרעה. אבל אז אתה מגיע הביתה. וביתך, כמו שנוהגים לומר, אמור להיות מבצרך. המקום שבו ישנה בשקט נערה כמו הלל אריאל ז"ל בבוקר של חופש גדול, המקום שבו מכינה אימא כמו דפנה מאיר ארוחת ערב. ואחרי 50 שנות התיישבות ביו"ש, הבית יכול להיות שייך גם לסבא ולסבתא. הבית של סבא וסבתא. איזה צירוף מילים מביע יותר שלווה ונוחם מזה? וכאן. דווקא לכאן, לערב שבת מואר ושמח ומשפחתי, מתפרצת האפלה המוחלטת.
פיגוע רצחני ביישוב חלמיש (אפרת פורשר)
שוב, כמו ביותר מדי פעמים בשנים האחרונות, רואים מול העיניים את ההתנגשות העוצמתית, אדירת הממדים, בין פסגת האור לפסגת החושך. בין משפחה שנערכת לחגיגה של חיים, לשמחה על הצטרפות נכד חדש, נשמה טרייה שירדה לעולם. רגע לפני הם עוד מחלקים את הארבעס לצלוחיות, פותחים את שקיות הפיצוחים. צוחקים אולי על אימא, ששוב היא בלחץ שאין מספיק, למרות שברור שחצי מהתקרובת תישאר על השולחן. מותחים את המפה במרפסת המוארת, מציבים בקבוקי שתייה. שהכול יהיה מוכן לקבלת הפנים השמחה לשכנים שיבואו לברך. ושם, דווקא לשם, נכנס בן העוולה ושוחט בסכין. לא נבהל מהצעקות, מהדם. הוא בא להרוס, לחרב, להשליט חושך ושחוֹר. ובמקום לשמוח, התכנסו השכנים כדי לדמוע.
כוחות זק''א ביבת משפחת סלומון בנווה צוף. נדמה שנדמה שהפיגועים הקורים בתוך הבית ממש, מצמררים את הגוף והנפש יותר מכולם.
צילום: AP
שוב המהלומה הזו לבטן. ההבנה שתהום בלתי נתפסת פעורה בינינו לבין אנשי חושך שחיים בקרב שכנינו. שאוצרים בתוכם רוע קדום כזה, שמסוגלים באבחת סכין לעשות מעשים שאדם שפוי רחוק מהם אלפי מילין. והידיעה הברורה שבמהרה תגיע גם ההלקאה העצמית, זו שניחוח בלתי מוסווה של האַשמה אופף אותה: אלו אתם, שגרים שם עם הילדים שלכם. זה הכיבוש שלכם את ארץ אבותיכם. אלו המחסומים, זו עזה, המגנומטרים אשמים. זה הכבוד שלהם. איך פגעתם להם בכבוד.
ההרוגים בפיגוע. שוב המהלומה הזו לבטן.
צילום: TPS
בקושי אפשר לקחת נשימה. לשמוע איזה אבא אהוב היה אלעד. איזו מורה נהדרת הייתה חיה. איזה שכן אציל נפש היה יוסי. וכבר צריך להתגונן, להדוף. במקום להתחזק יחד, להילחם שוב על צדקת הדרך. ובלילות שבאים אחרי, לבוא לכסות עוד פעם או פעמיים את הילדים. להעביר להם יד על הלחי. להבטיח להם באמת שאף מחבל לא יבוא. לרצות להאמין בהבטחות. לדעת בכל הלב, שמול אפלה של טרור, מה שיועיל הוא רק אור של עוצמה פנימית. שהאסון הוא נורא, איום כמעט מעבר לדמיון, אבל יכולות העמידה שלנו חזקות יותר. עם הנצח מרכין עכשיו ראש, אבל ממשיך בדרכו הארוכה.
שמור על המעט שיש לי,
על האור ועל הטף
על הפרי שלא הבשיל עוד
ושנאסף.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם