זמן לחשבון נפש: מחלות נפש? לא במגזרנו!
ההתלחששויות, ההתרחקות ועצימת העיניים. פיתחנו סובלנות לכל כך הרבה סוגים של חריגויות, איך זה שבתחום מחלות הנפש החברה הדתית נותרה כל כך מאחור?
בסך הכול פתחתי את המגירה הלא נכונה. שתינו קפה במרפסת והיא הגישה עוגה ושכחה להביא סכין. "עזבי", אמרתי לה, "אל תקומי שוב. אני אביא אותו". ושם, מתוך המגירה הלא נכונה, בצבצה לה קופסה של לוסטרל.
אחר כך השתרר שקט בינינו. המשכנו לפטפט כאילו כלום לא קרה, עד שהיא עצרה ואמרה: בבקשה אל תספרי לאף אחד.
את הטור הזה אני כותבת בהמלצתה. עשר שנים היא שומרת את הסוד הזה מכולם. אישה מושלמת ויפה עם ארבעה ילדים נהדרים שמתה לצעוק את הסיפור שלה. "אני יודעת שאם אספר אנשים יהיו נחמדים ויחבקו", היא אומרת, "אבל אחר כך, כשאסתובב, הם יתחילו לרכל. ולאט־לאט את תראי שהם מפחדים להשאיר אצלך את הילדים, תופסים מרחק. לא בהצהרה, באלגנטיות. כמו שרק נשמות טובות יודעות לעשות".
"זה התחיל כמו דיכאון רגיל של אחרי לידה", היא נזכרת, "שקעתי לתוך עצמי ולא רציתי לעשות כלום. ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי כל מיני סדרות הוליוודיות. היו שם נשים יפות וחתיכות, בחורים צעירים עם חיים מושלמים, ואני ממש זוכרת שהתחלתי לקנא בהם. מצאתי את עצמי יושבת מול המסך בגופי הבלוי, עם סימני מתיחה על הבטן, מבכה את אובדן נעוריי. כדי להשקיט את החרדה הבאתי עוד ילד ועוד ילד, חשבתי שאם אהיה עסוקה בגידול ילדים ההרגשה הזאת תעבור".
היא סובלת מדיכאון מתון. יש לה תקופות טובות ופחות טובות. יש ימים שהיא לא יכולה לצאת מהמיטה ויכולים לעבור שבועות שלמים שבהם החיים מתנהלים כסדרם. היא ניסתה להתאבד פעמיים אך התחרטה רגע אחרי שנטלה את הכדורים. ענת (שם בדוי), היא מקרה קלאסי של אדם מתפקד, אפשר לומר אפילו אמא למופת, ובכל זאת מנגנון ההגנה שלה אומר לה שלא יהיה חכם לשתף את החברה במחלה שלה. "בטח לא את החברה הדתית, שאוהבת לספר לעצמה שהיא פתוחה ומתקדמת, אבל בכל מה שקשור למחלות הנפש נמצאת הרחק מאחור".
בבני־ברק של ילדותי הנכס הכי חשוב שיכול היה להיות למשפחה היה השם הטוב שלה. אולי זאת הסיבה שבמשך עשרים שנה קינאתי כל כך בברנרים (שם בדוי). הם נראו כמו משפחה סקנדינבית מברושור – בית מושלם, ילדים יפים, מקצועות מכובדים. עד שיום אחד התקשר אליי בחור כדי לברר על אחת מהבנות שלהם. "זה נכון שאמא שלה אושפזה פעם באברבנאל?" תמה בפניי. הייתי בהלם וכעסתי בו זמנית. הלם - מהבלון המשפחתי המושלם שהתנפץ בפניי, וכעס – כלפי אותו אדם שלחש לו על האוזן את פריט המידע המאוד־חשוב־הזה ובטח הרגיש שהוא עושה לו טובה גדולה. אמרתי לבחור שאם הוא מתכוון להתחתן עם אמא שלה יש למידע הזה רלוונטיות, בכל מקרה אחר – לא ממש.
הזוג הזה התחתן וחי באושר. שנים אחר כך ניגשה אליי אותה בחורה וסיפרה לי הכול. איך במשך חודשים ארוכים גידלה את אחיה הקטנים לבד. וכשהייתה מאחרת לבית הספר היו גוערים בה. איש לא טרח לשאול. איש לא התעניין מדוע תלמידה מושלמת ממשפחה מושלמת מאחרת כל כך הרבה. "אז למה לא סיפרתם?" שאלתי אותה, והיא ענתה: "כי הייתי בטוחה שאנחנו היחידים. היום אני יודעת שבכל משפחה יש משוגע. לכל בית יש סוד. אין משפחה בלי שלדים בארון".
.
נועה שטמלר נאלצה להשתמש בשם הנעורים שלה כדי שתוכל לפרסם את "שבויה בעצמה" – יומן המתאר את מסכת ההתמודדות מול בתה שחולה בסכיזופרניה של הילדות. החוק הישראלי לא אפשר לה לחשוף אותה בשמה האמיתי. "זה עוד גורם שמזין את מנגנון ההסתרה", היא טוענת. "כל מחלה אחרת של קטין מותר לחשוף, חוץ ממחלת נפש.
"זו מחלה שמתפרצת בגיל צעיר מאוד, ונחשבת ליותר עקשנית וקשה. מאז שהבת שלנו הייתה תינוקת שמנו לב שהיא מתנהגת באופן שונה. היא בכתה המון, נרתעה ממגע, בהתחלה דיברו על בעיה בוויסות התחושתי, אך בהמשך צצו עוד סימפטומים כמו חרדות וכעס. כשהייתה בת עשר וחצי המצב כבר הידרדר לאלימות. היא שרטה אותנו, הרביצה, ובשלב מסוים הבנו שצריך לאשפז אותה".
נועה ובעלה הם דמויות מוכרות במגזר הדתי. בסביבתם הקרובה מודעים למחלה של בתם אך כאמור, הם נאלצים להתחבא תחת שמות בדויים מפאת החוק.
"מלבד החברים הטובים, שכן מבקרים ושואלים, התחושה המתקבלת מהסביבה היא של חוסר לגיטימציה לאבל, חוסר אמפתיה למחלה כזאת", היא מתארת בספרה, "אנשים משפילים מבט מולנו, כאילו אנחנו נגועים במשהו מביש. מדברים על המחלה בחדרי חדרים, כאילו מדובר בסוד אפל שכל המדבר בו עלול להידבק בו. לפעמים אני חושבת שכבר עדיף למות, לדעת בוודאות שאין, שנגמר. למוות יש מסגרת ברורה, את המוות מכבדים, לעתים הוא אף נתפס כהרואי ולכן הסביבה מקבלת אותו. המוות הוא אובדן מובן יותר, מקובל, ולכן הוא נתמך ומחובק, אבל ממחלת נפש אנשים נרתעים. זה מכוער ולא מכובד, זה מוזר, מבזה, בלתי נגמר, כמו עינוי סיני מתמשך".
"עברתי תהליך מאוד מורכב וארוך בנושא החברתי", היא אומרת היום, "בהתחלה היה לי המון כעס על החברה, אבל היום אני מרגישה שאני יכולה להבין אותה. אנשים מחפשים סדר, כי ככה הם שורדים. ומחלת נפש היא דבר שאין בו סדר. יש פחד גדול מהדבר הזה שהוא גם כאוטי וגם לא צפוי. רגע אחד מישהו דופק בדלת והיא נכנסת ללחץ ומתחילים להגיע סימפטומים של קולות ומחשבות שווא. או סתם שינוי שאצלנו לא נחשב בכלל שינוי - נניח אחותה שאף פעם לא החזירה אותה מהפנימייה נאלצה להחזיר אותה, וההחלטה הזאת גוררת אחריה יום שלם תהומות ועצב. יש גם הרבה סטיגמות כלפי חולי נפש. למשל חושבים שהם תמיד אלימים, בזמן שרק עשרה אחוזים מהם יגיעו למצב של אלימות".
שטמלר אומרת כי כתבה את הספר כשהרגישה שאינה יכולה לשתוק יותר. "כשהסטיגמה צועדת איתך כל כך הרבה שנים, זה מביא בסוף לבושה, והבושה מביאה להחבאה. רציתי לספר אבל הרגשתי את השקט מכיוון החברה, כאילו שהם לא רוצים לפגוש את זה. רוב האנשים לא רוצים לדבר, לא רוצים לשמוע, ומפחדים לשאול כדי לא לפגוע. למה לא מפחדים לשאול על שכול או על אוטיזם? יש כאלה שאומרים שגם על נושאים כאלו מפחדים לדבר, אבל אני לא משוכנעת שבאותו האופן".
שלושים שנה שמר הרב בני וורצמן, מנכ"ל עמותת "לאורו נלך" ובעבר ראש אולפנה ומזכ"ל תנועת הנוער "עזרא", את הסוד המשפחתי על אשתו. "זה התפרץ בערך שש שנים אחרי החתונה", הוא נזכר, "דיכאון אחרי לידה שהלך והתפתח והתרחב והפך למאניה דיפרסיה. לפני שש שנים התחולל משבר גדול בבית שבעקבותיו היא אושפזה. בשלב מסוים זה עבר מדיכאון לחרדה. מה שנקרא 'יש לי הכול ואין לי כלום'. ממה את חרדה? לא יודעת. אין לי ממה להיות חרדה. יש לי אותך, יש לי ילדים, נכדים, דירה, עבודה, רכב. לוקח לי המון שנים להבין שזה לא בשליטה, שהיא לא אשמה בשום דבר, שהיא לא עושה את עצמה".
כשאני שואלת את וורצמן אם הוא מזהה איזה דפוס שעורר את המחלה, הוא מספר שהיא לא הייתה שונה מכל אישה במאה ה־21. "אשתי הייתה תותחית. מחנכת בפול־טיים ואמא בפול־טיים כמו רוב הנשים של היום. לא היה שום סימן שמשהו הולך לקרות". גם שם, במשך הרבה מאוד שנים, האמינו שעדיף לשמור בסוד. "אני זוכר שהיו בי מחשבות על מה יהיה עם הילדים. מי יגדל אותם. בשלב מסוים אתה אומר לעצמך 'זו לא אשתי, התחתנתי עם מישהי אחרת. יש לי חלומות, אני רוצה להמשיך לחיות, מה יהיה עם כל הדברים האלה? מה, נתקעתי פה באמצע החיים?' לילדים סיפרתי שאמא חולה בשפעת. היום אנחנו צוחקים על זה, הם אומרים לי - 'לא הבנו איך זה שרק לאמא יש שפעות כל הזמן'".
אבל בשנה האחרונה הוא חש שאינו יכול לשאת יותר את מחיר השתיקה. מאז הוא מסתובב בארץ, מספר את הסיפור האישי שלו. "כשלאדם יש שבר ברגל או שהוא חולה סרטן, כולם רואים. הגוף נשבר. כשאדם חולה בנפש לא רואים. הנפש מדברת וכל האדם משתנה. אנחנו קמים בבוקר ויש לנו רצון לקום. לאדם שחולה במחלת נפש אין רצון".
המחסור העיקרי בהתייחסות לתחום, כך טוען וורצמן, הוא קודם כול בסיוע הנפשי לבני המשפחה. "מעניין אם מישהו פעם בדק כמה משפחות מתפרקות כשמישהו חולה בסרטן, וכמה משפחות מתפרקות כשאחד מבני הבית חולה במחלת נפש. כמעט לכל פורום שאליו אני מגיע אני פוגש משפחות מפורקות. בעלים שנוטשים, אמהות חד הוריות. אצל הדתיים זה קצת אחרת, אצל החרדים אולי יותר, אבל גם לי במהלך החיים היו ניסיונות. כשלא עלינו קורה פיגוע, כל המערכת מתגייסת. הקהילה, מחלקת רווחה, יש סל של טיפולים פסיכולוגיים. אבל כשזה מגיע למשפחה שיש בה אדם פגוע נפשית זו טלטלה עצומה לסובבים אותו. חוויה שהיא לעתים מתישה וסוחטת נפשית ופיזית. הצורך לשקם את המשפחה ולהשאיר אותה מלוכדת הוא אקוטי. קשה מאוד להתמודד לבד כשכל מה שאתה מקבל מהמדינה זה שש פגישות עם עו"ס, ומה שהמשפחה באמת זקוקה לו זה טיפול נפשי מתמשך. אני לא יודע מאיפה היה לי הכוח לא להתפרק ולהמשיך לשמור על הבית".
וורצמן ושטמלר הם בין הבודדים שהעזו לצאת בפומבי עם הסיפור המשפחתי שלהם, אבל במשפחות רבות אחרות יישמר הסוד בקנאות. לא משום שהן לא רוצות לספר, אלא משום שאנחנו כחברה לא תמיד מוכנים לשמוע. "פיתחנו סובלנות להרבה סוגים של חריגויות – מחלות פיזיות, נטייה מינית שונה, הגדרה דתית אחרת", טוענת ענת, "אבל מחלות נפש הן עדיין טאבו. הדבר הזה שעדיף לא להתקרב אליו. המשפחה הזאת שעדיף לא להתחתן איתה. כאילו מדובר במחלה מידבקת. ומה היא בכלל עושה את עצמה? בטח היא סתם מתפנקת ושוכבת כל היום במיטה. את יכולה לספר לחברה שעברת הפלה, שרבת עם בעלך או שכעסת הבוקר על הבן שלך, אבל אם תספרי לה שאת נוטלת כדורים פסיכיאטריים את מסכנת את המשך הקשר ביניכן. הפסיכולוג שלי אמר לי פעם 'אם רק היית יודעת כמה בחורים צעירים אני פוגש, שמחביאים את כדורי הציפרלקס שלהם בארון ומתלבטים באיזה דייט לספר על זה לבחורה שהם יוצאים איתה, אם בכלל'".
"קצת אחרי שיצאתי עם הסיפור על אשתי, ישבתי שבעה על אבי והגיעו שכנים קרובים לנחם אותי", נזכר וורצמן, "הבעל אומר לי 'בני, איך לא ידעתי?' עניתי לו 'איך יכולת לדעת? אני לא סיפרתי'. ואני רואה את אשתו נחנקת מדמעות. אמרתי לה 'אל תרגישי אשמה, אני באמת לא סיפרתי'. והיא ענתה לי במשפט שלא אשכח לעולם: 'הייתי צריכה להרגיש את זה לבד. הייתי אמורה לשים לב שהתריסים בבית שלכם תמיד מוגפים'".
רגע לפני תשעה באב, אולי הגיע הזמן לזמן אל בתינו את הבר־קמצא של ימינו. את המשפחה המושלמת מבחוץ שמסתובבת עם חור גדול בלב שבפנים. לשים לב לא רק למי שהולך עם גבס, לא רק למי שאומרים עליו תהלים. לשים לב למי שלא שמים לב אליו. מי הולך שפוף. למי כבו הפנים. אותם להצליח לראות.
אקו"ם