איך הפך האלוף פולי מרדכי לקובע מדיניות?
הסיפור של חוקי הקרקעות בשדה־בעז הוא חמקמק. ב'ארץ יהודה ושומרון' אין ממש חוק. גם כשיש, הוא מופעל סלקטיבית כמעט תמיד כלפי הילדים הטובים
אפשר להתענג על הרוחות של שדה־בעז בקיץ. כשהגענו לשם השבוע כיבינו את המזגן באוטו, פתחנו חלון והרגשנו כאילו אנחנו בשיאו של האביב. רק המוח זוכר שבסוף כל קיץ יש גם חורף, ואז הרוחות האלה הן אחד האויבים הגדולים של המתיישבים. קפצתי עם ידיד ליישוב הקטן הזה כדי להביע הזדהות ולהרגיש את השטח. יצאנו עם שלושה סיפורים. הסיפור של היישוב, הסיפור של החוק והסיפור הלאומי.
שדה־בעז הוא יישוב שהוקם לפני כ־15 שנה בעידודו של ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, והצורך היה ברור - היישוב נמצא בנקודה אסטרטגית בצפון גוש עציון, בלב מה שמכונה "גושי ההתיישבות". הוא חולש על צירי תנועה מרכזיים, וממרום 960 המטר שלו אפשר לראות את הרי ירדן והים התיכון ואת ירושלים במרחק נגיעה. "יום אחד אני יושב במרפסת ורואה איך הערבים מיידים בקבוקי תבערה על מכוניות ישראליות בכביש עוקף חוסאן (הכביש המוביל לביתר־עילית ולצור־הדסה ומחבר עשרות אלפי תושבים לירושלים)", אומר לי צבי, אחד ממארחינו בסיור. רואים את החשיבות האסטרטגית בפעולה.
כיום גרות ביישוב כ־30 משפחות ובהם דתיים, חילונים, "לייט" ומעורב. אוכלוסייה צעירה ומגוונת, רחוקה מאוד מהטיפוס המתנחלי שמציירים ב'ארץ נהדרת'. אי־שם בשנת 2013 קיבל היישוב חותמת נוספת של חשיבות על ידי שר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון. זה קרה בעקבות עתירה לבג"ץ נגד ארבעה מבנים שהוצבו בקרבת מקום. המתיישבים פירקו אותם מרצון, ושר הביטחון "הנחה לפעול בהקדם להסדרת המעמד הקנייני והתכנוני של המתחם הנדון". המשמעות היא ביצוע סקר קרקע - מונח משפטי סבוך שאומר שהמדינה מנסה לברר למי שייכות הקרקעות. כבר ארבע שנים עברו וסקר הקרקע הזה, שתועדף גבוה, טרם הסתיים.
בכל יום שעובר מאבדים עוד דונם ועוד דונם, וטבעת החנק הפלסטינית על היישוב מתהדקת. המתיישבים, שרואים את המציאות מול עיניהם, בנו לאחרונה ארבעה בתי קבע בירכתי היישוב, על קרקעות שאותרו בהיתכנות גבוהה כאדמות מדינה. היום חרב הפינוי מרחפת מעל ארבעת המבנים הצעירים, שר הביטחון ליברמן הורה לפנות אותם בהקדם, והעניין נידון בימים אלה בבג"ץ.
הסיפור של חוקי הקרקעות בשדה־בעז הוא חמקמק. בארץ יהודה ושומרון אין ממש חוק. גם כשיש, הוא מופעל בצורה סלקטיבית מאוד, כמעט תמיד כלפי הילדים הטובים, אלה שאכפת להם, אלה שיצייתו. במקרה הזה אלה המתיישבים. החוק לא מופעל בכלל או מופעל בחובבנות ובחוסר אפקטיביות כלפי הפלסטינים ושולחיהם.
מאות פלישות ערביות של בנייה וחקלאות מתבצעות באזור שדה־בעז. מישהו שם סימן את האזור האסטרטגי הזה ויודע שכל שתיל קובע. לא ממש מעניין אותם אם מדינת ישראל עורכת עכשיו סקר קרקעות שנמשך שנים. לא מעניינים אותם השיקולים הפוליטיים מול האמריקנים, והם לא מתייחסים להגדרות של "אדמות סקר" או "אדמות מדינה". הם בונים, והאירופים מממנים. בכל פינה ניבט אלינו שלט עם קרדיט לממשלה או לארגון אירופי כלשהו - דנמרק, צרפת, האיחוד האירופי. הכול על השולחן, לא מסתתרים, רק פועלים במרץ ומשכללים את שיטות הפעולה.
משחק החתול־עכבר שמשחק איתם המנהל האזרחי מתיש בעיקר את המנהל. המנהל לרוב עוצם עיניים, לעתים רחוקות אוכף. הצו שהוא מדביק לפעמים עף ברוח, לפעמים סתם מושלך לפח. בצד הערבי והאירופי עסקים כרגיל: מכשירים קרקע, שותלים, חופרים בורות מים מקצועיים, בונים גדרות שמעולם לא נראו ביהודה ושומרון. הכול מיובא מאירופה, הכסף והשיטה. והמשולש פועל: אירופה, ארגוני שמאל ישראלים, ופלסטינים. כולם יודעים שחלקה חקלאית שנולדת היום תוכר מחר כשטח פרטי. למי יהיה אומץ, כוח ומוטיבציה לעקור גפנים בנות כמה שנים?
מול אותה שיטה עומדת הדמוקרטיה הישראלית, או ליתר דיוק הבירוקרטיה הישראלית, חסרת אונים וחסרת מוטיבציה. חכו, היא אומרת למתיישבים, יש חוק. איפה החוק, שואלים המתיישבים במריטת שיער מול החקלאות הפלסטינית שחונקת את היישוב. השאלה מתעופפת ברוח.
"אנחנו מדברים עם הפלאחים", מספר לי גידי, המארח השני שלנו. גידי הוא ממייסדי היישוב, מורה דרך ונגר. "הם סיפרו לנו שבהתחלה הם קיבלו מהאירופים כסף מזומן על העבודות, היום האירופים מממנים את כלי העבודה במאות אלפי שקלים. כשאני שואל אותם אם הם מקבלים יותר מימון ועזרה כשזה יותר קרוב להתנחלות, הם רק מחייכים". מול המכונה המשומנת הזו עומדים המתיישבים עירומים כמעט, ומדינת ישראל איננה.
הסיפור של שדה־בעז הוא לא סיפור פרטי של ארבע משפחות שעלו לקרקע, הוא חלק מהסיפור הלאומי. מה שקורה בשדה־בעז, לב לבו של גוש עציון, קורה בעוד הרבה מקומות. זה לא רק עניין של חוק, ברור לכולם שהבתים שנבנו לפני כמה שבועות הם לא חוקיים 'לפי הספר', אבל מתיישבי שדה־בעז מציבים פעמון ענק מעל ראשה של המדינה. הם מזכירים למדינה שאנחנו במלחמה על הקרקע ושאנחנו כרגע מאבדים אותה. הם מזכירים לנו, כשאנחנו בגן החיות עם הילדים או בשגרת העבודה של אוגוסט, שבצד השני יש מי שמבין את החשיבות של הרכס והוא לא נח לרגע, הוא קובע עובדות בשטח.
מי שאחראים לסיפור הלאומי הזה הם שר הביטחון וראש הממשלה. לפי השמועה, על אוזנם לוחש בקול אדם אחד, מתאם הפעולות בשטחים פולי מרדכי, אבל הוא לא קובע מדיניות. מי שקובע ואחראי הם אנשי הדרג הנבחר. הם אלה שצריכים להבין את החשיבות האסטרטגית של האזור, הם שצריכים להעניק למתיישבים את הכלים להתמודד בשטח. כרגע הם לא עושים את זה.
אקו"ם