למה המדינה כל כך שונאת עסקים קטנים?
בעל העסק הפרטי הוא נוכח נפקד - הוא והיוזמה המטונפת והחזירית שלו הם אלה שאחראים באמת לאחוזי האבטלה הנמוכים בארץ - אבל הוא נעדר לחלוטין כשמדובר בזכויות או אפילו בשמץ של אמפתיה
הו לקוחות אומללים ותמימים שכמותכם, מי יצילכם מציפורני החזירים הקפיטליסטים שגוזרים עליכם קופון? ראיתם את הריאיון של רושפלד המדושן על ידי פועלת הפרולטריון כחולת החולצה עמליה דואק? שף שגובה מחירים יקרים במסעדת יוקרה! איפה נשמע כדבר הזה, קיינה סוציאליזם, קיינה נימוס, רצינו קולחוז וקיבלנו תל אביב. טפו.רושפלד החזיר הקפיטליסטי איננו תאגיד ואף לא קונצרן, הוא איננו נסחר בורסה ואף אחת מקרנות הפנסיה שלכם איננה מושקעת בו. רושפלד המדושן הוא בעל עסק פרטי מסדר גודל קטן עד בינוני, אך מכיוון שהוא איננו שייך לז'אנר העבודה המאורגנת ומכיוון שהוא איננו מועסק אלא מעסיק – הוא הבן הדפוק והחורג של המציאות הישראלית. דמו מותר ברחבי התקשורת שאוהבת לצלם כתבות בנוסח סוציאליסטי ואז לטוס עם הג'יפ לבראסרי. בהמשך ישיר לכך, דמו מותר גם בחקיקה הרשמית של ממשלות ישראל לדורותיהן. מי שאין לו לובי בתקשורת, אין לו לובי בחקיקה. דבר מכונן דבר.
הלך הרוח הכללי הוא שבעלי העסקים בישראל הם אסופה של רודפי בצע זדוניים שקמים בכל בוקר וחושבים איך הם ידפקו את הלקוחות התמימים שלהם הפעם. ואם לא את הלקוחות אז את העובדים שלהם. הנה דוגמה אחת מיני רבות – הצעת חוק מטורללת מהשבועות האחרונים שנועדה להגביל את היכולת של בעלי עסקים קטנים לפרסם מבצעים.
מי שקרא את ההצעה ובעיקר את הנימוק שעומד מאחוריה לא יכול היה שלא להבחין בשנאה, כן שנאה שעמדה מאחורי כל מילה – הם, בעלי העסקים הרעים, רעים האלה, מנסים בכל דרך לשקר, לתחמן, לסובב, לדפוק, לגנוב ולנצל את הלקוח התמים. כך, בעלי העסקים המרושעים האלה שמתעשרים על חשבון כולנו מעלים מחירים ואז מורידים אותם רק כדי "לעבוד על כולנו בעיניים". ולכן, כעונש חד משמעי נפקיע מהם את היכולת לנהל את העסק שלהם באופן עצמאי ונחליט עבורם על מותר להם להציע מבצע, על מה אסור, מתי מותר להם לצאת במבצע, מתי אסור, והכי יפה – מה יהיה אורך המבצע – אם נחליט שבועיים אז שבועיים, אם נחליט פחות אז פחות.
זאת רק גזירה אחת מתוך עשרות גזרות על הפלח הכלכלי הכי אומלל בשוק הישראלי. כי הנה האמת – בהרבה מאוד מקרים "המבצע" הוא מה שגורם לבעל העסק הקטן לסגור את החודש, בהרבה מאוד מקרים הסחורה נמכרת במחיר נמוך ממחיר הקנייה של הסוחר עצמו, בהרבה מאוד מקרים הצ'קים לשכירות, לסוכנים, לספקי הסחורה לא יכובד בעוד שבועיים ואז האפשרות היחידה שנותרה לך היא למכור במחיר הפסד רק כדי להכניס קצת כסף לחשבון ואחרייך המבול, אולי בחודש הבא יהיה יותר טוב, אולי תיקח עוד הלוואה מההורים או מהבנק או מהאדם המפוקפק ההוא שהציע, העיקר לסגור את החודש, העיקר לא לפשוט את הרגל או היד.
אבל המציאות לא מכניסה פתקים לקלפי ולא מביאה רייטינג, יושב לו משה מפתח תקווה ומשתכנע שעמליה דואק דואגת לו, שהמחוקק הפעיל חושב עליו – "כן, כולם דופקים אותי, ידעתי שהם דופקים אותי, טוב מאוד שאתם מכניסים להם, שתי חולצות בתשעים ותשע שקל עאלק, מה אני לא יודע שחולצה עולה לו שניים שלושה שקלים מקסימום? חתכ'ת גנב".
בעל העסק הפרטי הוא נוכח נפקד, הוא אמנם זה שמניע את הכלכלה הישראלית, הוא אמנם זה שמעסיק הכי הרבה אנשים בשוק העבודה הישראלי, הוא והיוזמה המטונפת והחזירית שלו הם אלה שאחראים באמת לאחוזי האבטלה הנמוכים בארץ, אבל הוא נעדר לחלוטין כשמדובר בזכויות או אפילו בשמץ של אמפתיה.
הנה עוד דוגמה – מחקר ישראלי מקיף שהתפרסם לפני כשבוע בדק מה הן העבודות שמובילות להכי הרבה סטרס, תחושה של חוסר ביטחון ולחץ בישראל. כל בעלי העבודות נבדקו – רופאים, מורים, אחיות, שוטרים ומומחים בוטנים לצמחים טרנאסג'נדרים, כולם. מי נעדרו? בעלי העסקים הקטנים כמובן, הנוכחים הנפקדים לנצח.
אלא שהמציאות מראה את ההיפך: במציאות הישראלית 80% מהעסקים הקטנים נסגרים אחרי שנתיים; אחוזי ההתאבדות בקרב בעלי העסקים הקטנים גבוהה באופן מדאיג, במציאות שבה לבעל עסק בן 40 אין פנסיה אבל לעובד שלו בן ה-21 יש כי הוא זה שמשלם לו אותה; אין ימי חופש, ימי מחלה, או איזושהי רשת ביטחון קלושה ככל שתהיה למקרה שהעסק מקרטע אפילו חודש אחר (לפעמים חודש אחד גרוע זה כל מה שצריך כדי להפיל עסק קטן). במציאות הזו שבה בעלי העסקים הקטנים נוטים לא לישון בלילות או בסופי שבוע אני רק שואלת – כיצד זה שדווקא הם נעדרו מהמחקר המעמיק ורחב ההיקף הזה על מתח במקום העבודה?
התשובה פשוטה – הם לא קיימים ואם הם קיימים הם קיימים רק בהקשר של "דפקו אותי", הם הרי לא עבודה מאורגנת, הם הרי לא חברים בהסתדרות, הם הרי לא מועסקים ואי אפשר לגזור עליהם קופון פופוליסטי של "זכויות העובד". הם כלום. ובגלל שהם כלום מותר להדיר אותם משיח הזכויות ובד בבד לגזור עליהם פרעות בקצב הרומבה של חברי כנסת פעלתניים מדי – הנה מס שילוט, הנה מס מכבי אש, הנה מס פינוי זבל בנוסף לארנונה שהם ממילא משלמים, בכל חודשיים מס חדש ואף אחד לא פוצה פה.
נתניהו עסוק בהטבות מס לתאגידים הגדולים באמת, שלי יחימוביץ' לא מסוגלת לראות עוול אם לא מוצמד לו על המצח הפתק "עבודה מאורגנת", ובעלי העסקים הקטנים, החל משפים של מסעדות יוקרה ועד לבעלי חנויות בגדים של 2 במאה שקל במרכז המסחרי של קריית עקרון, סוגרים את העסק בהסתברות הסטטיסטית של אחת לשנתיים ואז כדברי השיר – הם משתגעים, מתאבדים או הולכים לעזאזל.
אקו"ם