נחשף לראשונה: כך רדפה ישראל אחרי פושעים נאצים ברחבי העולם
מחקרים סודיים של המוסד שהותרו לראשונה לפרסום מתעדים את פעילותו חובקת העולם במשך למעלה משלושה עשורים לאיתור וחיסול של פושעי מלחמה נאצים
ארכיון יד ושם פתח לראשונה בפני הציבור הרחב מחקר רחב היקף מטעם מחלקת ההיסטוריה של המוסד, הסוקר את פעולות הארגון בנושא המרדף אחרי פושעים נאצים במשך עשרות בשנים, המבוסס על מסמכים סודיים שנשמרו במידור מוחלט בארכיון המוסד. את שלושת המחקרים ערך וכתב איש הארגון, ניצול השואה יוסי חן.בראשית המחקר מציין חן כי גופים יהודיים שונים, ביניהם הבריגדה היהודית, גורמים בסוכנות היהודית, קבוצות נוקמים ואני שירות הביטחון עסקו עוד לפני קום המדינה ברדיפה אחרי נאצים והריגתם. אנשי הבריגדה לבדם חיסלו מאות פושעים נאצים ואנשי צבא גרמניים. אלא שפעולות אלו היו נקמה עצמאית ללא ארגון שעומד מאחוריהם.
עוד עולה מהמחקר כי בראשית שנות ישראל עסקה ההנהגה הציבורית בארץ בראשות בן-גוריון בביסוס המדינה הצעירה ולא חשבה על נקמה ורדיפה אחרי הנאצים בגלל הקשיים שבקליטת מיליוני יהודים והמלחמה מול מדינות ערב. מבחינה זו הגורם המרכזי שריכז את הנושא היה ראש המוסד איסר הראל, שזכה לעצמאות רבה ולצ'ק פתוח מצד בן-גוריון. בן-גוריון וגם משה שרת אישרו להראל, ללא שום החלטת ממשלה או תיעוד, לעסוק בנושא וציינו כי יש להביא לדין בישראל את אדולף אייכמן ויוזף מנגלה.
הראל הוביל את הרדיפה על בסיס מידע שזרם לארגון ושנאסף בתיקים רבים. המידע הזה הוביל את אנשי המוסד לפעולות רדיפה עצמאיות ללא אישור הדרג המדיני, כשבן גוריון מגבה את הפעולות האלו לא פעם בדיעבד, תוך הסכמה מלאה להן. אולם גם איסר הראל הבין שאין לישראל את היכולת לרדוף אחרי כל הפושעים והוא התמקד בידועים והמפורסמים ביותר וזאת תוך כדי עיסוק יום יומי במאבק נגד מדינות ערב. כך זרם מפעם לפעם לארגון מידע אודות מרטין בורמן, היינריך מילר, יוהאן פון-לירס ואחרים. גולת הכותרת של המבצע הייתה כמובן לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה בשנת 1960, שבוצעה על ידי המוסד כפרויקט עצמאי ללא יוזמת הדרג המדיני אך באישורו.
השינוי בעמדת בן-גוריון וההנהגה הציונית בארץ התחולל בעקבות גל אנטישמי גדול שפקד את העולם בשנת 1959. ראשי המדינה החליטו לפעול כנגד פושעים נאציים מתוך מטרה להזכיר לעולם את השואה ולעמוד כנגד האנטישמיות המודרנית, ולצורך זה הוקמה ב-1960 יחידת 'עמל' במוסד.
בשנת 1964 קיים ראש המוסד מאיר עמית התייעצות סודית של ראשי מערכת הביטחון בשאלה כיצד יש להמשיך את הרדיפה אחרי פושעים נאציים. רוב המשתתפים במפגש החשאי תמכו בחיסול הפושעים בחו"ל ולא בהבאתם לדין בישראל, במחשבה שאין טעם לקיים משפט גדול נוסף כמו משפט אייכמן.
באותה העת היה ידוע מקומם של מספר בכירים נאצים שהסתתרו בזהות בדויה במדינות בדרום אמריקה, אפריקה והמזרח התיכון. ההחלטה שהתקבלה הייתה לחסל אותם כאשר תמצא האפשרות לכך. במסגרת פעילות היחידה, חוסל באורוגוואי ב-23 לפברואר 1965 הרברט צוקורס, ממשתפי הפעולה עם השלטון הגרמני בלטביה. בניגוד לאייכמן, המוסד חיסל את צוקורוס במקום ולא הביאו למשפט בישראל. המוסד ניסה להתנקש ב-1961 גם באלואיס ברונר, אחד מעוזריו של אייכמן שהתחבא בדמשק וזכה להגנה מצד המשטר, ועקב מקרוב אחרי הורסט שומאן, עוזרו של מנגלה מאושוויץ שחי בגאנה.
לאחר חיסולו של צוקורס, נתקל המוסד בקושי מבצעי לגבי שומאן, וישראל פעלה להסגרתו לגרמניה, שם הוא נשפט לשבעה חודשי מאסר בלבד. מאיר עמית הסביר בדיעבד כי המוסד העדיף את המשפט בגלל הקושי העצום בהגעה אל האיש שהסתתר בלב הג'ונגל האפריקאי, באזור קשה מאוד לגישה. במקביל נעשו חיפושים גדולים אחרי יוזף מנגלה וראש הגסטאפו מילר. במסגרת חיפושים אלו חדרו שני אנשי מוסד לבית אשתו של מילר ואף נעצרו. יש לציין כי ישראל ידעה על עוד פושעי מלחמה שחיו במדינות ערב ובדרום אמריקה, אלא שהמדינות האלו סירבו להסגיר אותם.
עם זאת שמיכת הפעילות של המוסד בנושא הייתה קצרה ולא היתה פעולה אינטנסיבית בנושא. גם פיסות מידע שגיעו לגבי מיקומם של פושעי מלחמה לא נבדקו לעומק. הסיבה העיקרית לכך היתה המודעות כי ישראל צריכה להשקיע את מירב המשאבים, שהיו גם ככה מצומצמים, במאבק מול מדיניות ערב ובהגנה על קהילות יהודיות בחו"ל.
לאחר כעשרים שנות פעילות עצמאית ומוכוונת של המוסד, סבר ראש המוסד צבי זמיר בשלהי שנות השישים כי המשאבים של הארגון דלים מידי ובאישורו של ראש הממשלה לוי אשכול הוחלט להקטין את המאמצים ולהתמקד בפושעים נאצים בכירים. משמעות ההחלטה הייתה כי משנת 1969 עד 1977 פסק העיסוק בנושא כמעט לחלוטין והמוסד עסק בפעולות אחרות. עם זאת כל מידע שהגיע תויק ונשמר בארכיון שהוקדש לנושא.
עלייתו של מנחם בגין לשלטון כללה עמה החלטת ממשלה רשמית וראשונה לחדש את המצוד אחר הפושעים הנאצים ששרדו. ראש המוסד דאז יצחק חופי הסביר לבגין כי אין ביכולת המוסד לרדוף אחרי כל הפושעים בגלל בעיית משאבים, ולכן הוחלט להתמקד רק במספר פושעים מרכזיים כמו בכירי הגסטפו קלאוס ברבי, קורט לישקה וקרל שטרייבל, ובכירים גרמנים נוספים ומשתפי פעולה עמם שנותרו עדיין בחיים.
אך למרות שאותרו באירופה מספר נאצים בכירים שדם יהודי רב היה על ידיהם, המבצעים לחיסולם לא יצאו אל הפועל. בישראל העריכו שכל פגיעה בנאצים תוביל במהרה להפניית אצבע מאשימה כלפי המוסד, וביקשו להימנע ממשבר ביחסים עם מדינות אירופה. כך למשל, היה קיים חשש שחיסול פושע נאצי באוסטריה יפגע בפעילות מחנה המעבר של יהודים שנמלטו מברית המועצות לישראל דרך אוסטריה.
מעבר לאירופה, המצוד אחרי הפושעים הנאצים היה חובק עולם, והתמקד במיוחד במדינות דרום אמריקה, שם התחבאו למשל וולטר ראוף וקלאוס ברבי. שני הפושעים היו במשך תקופה ארוכה על כוונת המוסד שהכין מספר תוכניות לחיסולם אשר לבסוף לא יצאו לפועל. קלאוס ברבי ניצל ברגע האחרון, כאשר נמלט ועבר למדינה אחרת. הוא נעצר לבסוף בבוליביה בשנת 1983 והוסגר לצרפת שם נפטר בכלא. במקרה של ראוף, נשלח כבר צוות חיסול לשטח אך הוא לא הצליח להגיע אליו. ראוף נפטר לבסוף כאדם חופשי בצ'ילה שסירבה לכל בקשת הסגרה למרות סערה בינלאומית שהתעוררה בעניין.
אחד מציידי הנאצים העצמאיים שפעלו באותה תקופה היה סרז' קלרספלד, שמפעם לפעם דחף את המוסד לבצע פעולות בנושא ואף ביקש לחסל בסוריה את אלואיס ברונר בפעולה עצמאית. לשם כך הוא פנה בשנת 1984 אל המוסד בבקשה לסיוע. המוסד החליט למנוע את פעילותו של קלרסלפד מתוך חשש שהוא יפריע לפעולות המוסד, ואף הזהיר אותו שלא יפעל לבדו.
לקראת סוף שנות השמונים החל המוסד לצמצם את פעילות המחלקות שעסקו ברדיפה אחרי הפושעים הנאציים, אשר רובם היו כבר היו מבוגרים מאוד, והיה קשה יותר לגייס את דעת הקהל העולמית לפעולה נגדם. אחד מיוצאי הדופן היה אנדריה ארטוקוביץ', שר הפנים של קרואטיה העצמאית בתקופת המלחמה, שהוסגר ליוגוסלביה ונידון שם למוות. פושע אחר שהוסגר היה יוזף שוומברגר, מפקד מחנה ריכוז של האס.אס בפולין שהיה אחראי לרצח עשרות אלפי יהודים. ארגנטינה הסגירה אותו בגיל 75 לגרמניה שם הוא נידון למוות ב-1992 אך נפטר טרם ביצוע העונש.
אקו"ם