בג"ץ חוק הגיוס: לכפות חזון באמצעות חוק
בית המשפט העליון שוב ניסה השבוע לכפות שינויים חברתיים, אבל גם החרדים קיבלו המחשה כואבת לכלל "תפסת מרובה, לא תפסת". את חוק הגיוס הקודם שהם התעקשו לבטל, בג"ץ לא היה פוסל
"ייאוש. אין בפי מילה אחרת באשר לנושא דנא. הגיחוך - חוכא ואיטלולא - שנוצר בגלגולי הפינג־פונג בין הרשויות בעניין היורד לשורש השוויון וההגינות האנושית הבסיסית, בעוד אין נפגע לימוד התורה החשוב כל כך כהוא זה, מציב את השאלה אם לצחוק צריך או לבכות בכי תמרורים".
לאחר הפתיחה הדרמטית הזאת פצח השופט רובינשטיין במניפסט ציוני־דתי מרהיב. השופט הפורש ירד, טבל, עלה ונסתפג במקורות המשפט העברי על חובת היציאה לקרב של חתן מחדרו וכלה מחופתה, על גבולות הפטור של תלמידי חכמים מחובת שמירת העיר, לצד ציטוטים מאלפים על חשיבות לימוד התורה, שהרי "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". כל זה כרקע להחלטתו להצטרף לנשיאה מרים נאור ולהורות על פסילת חוק הגיוס, שאותו כינה 'אם כל האפליות'.
כאשר סולברג כתב את דעת היחיד שלו מול שמונה מחבריו, הוא פתח בציטוט חילוני־ריאליסטי למהדרין, מתוך הספר 'נומוס ונראטיב' מאת רוברט קאבר: "החזונות שלנו מציגים בפנינו את המציאות ככזו הזקוקה לגאולה. כשלעצמם, העולמות החלופיים שבחזונותינו - הזאב הגר עם הכבש, שמיטת החובות אחת לשבע שנים, המדינה הנובלת ונעלמת לה - אינם מכתיבים סדרה של תמורות או של ניסיונות לחולל תמורה. אבל החוק מקנה לחזון 'עומק שדה', בכך שהוא מעמיד חלק אחד שלו באור הזרקורים - דרישה עיקשת ומיידית - ומותיר חלקים אחרים שלו בין צללי אחרית הימים.
"החוק הוא המתיר תמורות מסוימות באמצעות שפיכות דמים, ואילו אחרות הוא מאשר רק בהסכמה פה־אחד. החוק הוא כוח, כמו כוח הכבידה, אשר באמצעותו מפעילים העולמות שלנו את השפעתם זה על זה, כוח המשפיע על מסלוליהם של העולמות הללו בחלל הנורמטיבי. והחוק הוא השומר על הממשות בנפרד מן החזונות שלנו ומציל אותנו מן האסכטולוגיה, שהיא ההתנגשות בתוך עולמנו החומרי והחברתי בין המבנים שיצרנו לנו בשכלנו".
פירוש רש"י: צאו מהסרט חבריי השופטים, הרפו מהפנטזיות על עולם מושלם שבו הכבשים והזאבים מנגבים יחד חומוס בסבבה. הפרידו בין חזון אחרית הימים שבו ההנהגה החרדית תשוב לתקשר עם כדור הארץ, ובין המציאות הנוכחית. בית המשפט לא יכול ולא צריך לחולל שינויים חברתיים עמוקים. אי אפשר לכפות חזון באמצעות חוק.
אבל גם החרדים צריכים ללמוד לקח. בחוק הגיוס הקודם, שנוצר בוועדת שקד, ניתנה תקופת הסתגלות ארוכה והוגדרו מכסות צנועות, אולם בסוף הדרך החרדים נדרשו להציג תוצאות. החוק ההוא - אף שהיה מבושל רך, ארוז בקלקר עדין ועטוף בשקיות פצפצים - לא היה נפסל בידי בג"ץ. אלא שהחרדים לא צפו פני עתיד. ברגע שהכוח הפוליטי חזר לידיהם הם ביטלו אותו, והשבוע קיבלו המחשה כואבת ל'תפסת מרובה, לא תפסת'. החוק החדש שביטל את הסנקציות הפליליות והפך את הגיוס לעניין יותר וולונטרי נפסל; נאור הציגה את התוכניות מול היקף הגיוס בפועל, העמידה את המספרים על אוכלוסייה שקצב הגידול שלה הוא 7 אחוזים בשנה, והגיעה למסקנה שמדובר בזריית חול בעיניים.
ועוד הערה בשוליים: ההתעקשות של שקד אז להוציא את הישיבות הציוניות הגבוהות מהסעיף שנפסל השבוע - בניגוד לעמדתן שלהן - הצילה אותן מבלגן רציני. השופטים לא פסלו את סעיפי החוק הנוגעים אליהן.
שלושת החודשים שלאחר פרישת שופט מבית המשפט העליון הם המסוכנים ביותר. בתקופה הזו הוא חופשי לחלוטין ולא חייב דין וחשבון לאף אחד, ומאידך גיסא הדחף לכתוב נבואה לדורות גדול מאוד. בימים האחרונים שבהם הוא רשאי לחתום על פסקי דין, הותיר לנו השופט רובינשטיין 'מתנה' נוספת בדמות ביטול תקדימי של חוק יסוד. השופט הדתי ונעים ההליכות שחט את הפרה הקדושה האחרונה, מה שלא עלה אפילו בחלומותיו הפרועים ביותר של מבשר המהפכה השיפוטית אהרן ברק.
שמו של חוק התקציב הוא 'חוק יסוד: משק המדינה'. למה התקציב הוא חוק יסוד? כי חלוקת המשאבים היא הפעולה הכי משמעותית שממשלות עושות, או כפי שניסח זאת רובינשטיין עצמו: "תקציב המדינה הוא האמצעי המרכזי העומד לרשות הממשלה למימוש משנתה הכלכלית ולהתוויית מדיניותה; יש בו כדי לשקף את סדרי העדיפויות הממשלתיים, תפיסת הממשלה לגבי הדוקטרינה הכלכלית הראויה והאופן שבו יש להוביל את המשק לצמיחה, לרבות חלוקת המשאבים הציבוריים". מזווית אחרת: התקציב הוא השיקוף העמוק ביותר לתפיסת הזהות העצמית של המדינה, משום שהוא מבטא את סדרי העדיפויות שלה בפועל. זו הסיבה לכך שמבחינה חוקתית אי־העברת תקציב היא הפלת ממשלה.
חוק יסוד 'משק המדינה' קובע כי תקציב המדינה יהיה לשנה אחת, אולם מאז 2009 נוצר מעבר לתקציב דו־שנתי באמצעות הוראת שעה שנוספה לחוק היסוד. הוראה זו עמדה במוקד עתירתה של המכללה הרמת־גנית 'המרכז האקדמי למשפט ועסקים', שיוצגה על ידי מיודענו עו"ד חגי קלעי.
על התקציב הדו־שנתי מבית מדרשם של שטייניץ ונתניהו (הוא יושם לראשונה בקדנציה של הראשון כשר אוצר) נשתברו קולמוסים רבים. המצדדים בו מדברים על היכולת לתכנן לטווח ארוך, ועל היציבות שהוא מקנה. "תקציב חד־שנתי הוא כמו כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו", הסביר אז שטייניץ, "במשך שישה־שבעה חודשים בשנה מתכננים את התקציב הבא". המתנגדים מדברים על הקושי בתחזיות מקרו־כלכליות לשנתיים, אשר מובילות לא פעם לתקציב לא מתאים היוצר גרעונות, בעיקר בשנה השנייה. אלא שמלבד השיקולים הכלכליים ישנם כמובן שיקולים פוליטיים. הממשלה רוצה תקציב דו־שנתי בשל היציבות הפוליטית שהוא מקנה. את מלחמת החפירות בוועדות ואת הפיליבסטר הלילי בהצבעות צריך לנהל פעם בשנתיים, ולא כל שנה. כמובן, זו בדיוק הסיבה לכך שהאופוזיציה מתנגדת.
אמנם כבר ב־2009 העירה השופטת בייניש כי שינוי חוק יסוד באמצעות הוראת שעה הוא בעייתי, וכי תיאורטית הוא עשוי להיחשב שימוש לרעה בכותרת "חוק יסוד", אלא שהייתה זו הערה בעלמא ללא החלטה מעשית. מאז 'פסק דין המזרחי' מ־1995 התרגלו העליונים למחשבה שמותר להם לפסול חוקים של הכנסת, אולם הם לא העזו לגעת בחוקי יסוד. שהרי כל העילה שבשמה נטלו לעצמם את הזכות לפסול חוקים היא בשם חוקי היסוד, על בסיס התפיסה שחוק רגיל לא יכול לסתור חוק יסוד. כדי שהטיעון הזה יעמוד על כנו צריך להתייחס בחרדת קודש אל חוק יסוד, ו'להגן' עליו מפני פעולות המערערות אותו.
בא רובינשטיין ועשה מהלך מדהים: הוא קבע ש"תיקון חוק יסוד באמצעות הוראת שעה, פעם אחר פעם אחר פעם, עולה כדי שימוש לרעה בחקיקת היסוד". במילים אחרות, גם כאשר הכנסת יושבת בכובעה הגבוה ביותר, כרשות מכוננת הכותבת את החוקה, היא חשופה לביקורת שיפוטית. השופט הבין שאי אפשר לבטל את חוק התקציב באמצע השנה, אך הכריז על 'התראת בטלות'. רוצה לומר, התקציב הבא שיועבר בדרך זו יבוטל. על ההכרעה חתמו ג'ובראן, חיות, מלצר, דנציגר, הנדל ופוגלמן. לא נתקררה דעתם של רובינשטיין וג'ובראן עד שהוסיפו כי גם אם המעבר לתקציב דו־שנתי יהיה בתיקון קבע לחוק היסוד - הוא עשוי להתבטל.
מהן המשמעויות של המהלך הדרמטי הזה, מעבר להתערבות הבוטה בהחלטה שמצויה בליבת הסמכות והאחריות של הממשלה הנבחרת? בראש ובראשונה זוהי ההצהרה העקרונית שלפיה אין לבית המשפט מקור סמכות חוקי כתוב לפעילותו, והוא הוא המקור של עצמו, בבחינת 'לי יאורי ואני עשיתיני'. אם עד היום בית המשפט הכפיף את עצמו ואת הכנסת לחוקי היסוד, הרי שמהיום גם חוקי היסוד לא מחייבים. הווי אומר, לכנסת אין שום יכולת להגביל או להתוות את פעולתו של בית המשפט, שאין עוד מלבדו או מעליו. בכך נפגע קשות עקרון הפרדת הרשויות: בית המשפט איננו אחד מתוך שלוש הרשויות אלא גלגול של זאוס, מלך האולימפוס ואל האלים.
בנוסף, אם בית המשפט מרשה לעצמו לבקר את הכנסת לא רק כאשר היא מתפקדת כרשות מחוקקת אלא גם כשהיא פועלת כרשות מכוננת, אם הכול כפוף לעקרון הסבירות האוורירי והמופשט, מי ערב לנו שהוא לא יפסול את חוק יסוד 'ישראל מדינת הלאום של העם היהודי', שאותו מתכנן נתניהו להעביר כחוק יסוד במושב הקרוב?
הדו"ח השנתי של פעילות הסנגוריה הציבורית איננו דו"ח ביקורת, אולם המסמך שפורסם השבוע כולל ביקורת חריפה במיוחד על פרקליט המדינה שי ניצן. אחד הכלים החשובים ביותר לנאשמים הטוענים להרשעת שווא ומבקשים משפט חוזר, הוא האפשרות לבצע בדיקות מדעיות במוצגים ששימשו ראיות במשפט. 'חוק הארכיונים' מטיל על התביעה לשמור על מוצגי התיק הפלילי לאורך תקופה ארוכה, ובית המשפט העליון קבע חד־משמעית כי השמדת מוצגים היא עברה על החוק.
מה גילתה הסנגוריה? שפרקליט המדינה ניצן הנחה את הפרקליטים והתובעים כיצד לעקוף את הנחיות בית המשפט העליון ולהשמיד מוצגים בתום ההליך המשפטי, אף שלא חלפו המועדים הקבועים בחוק ובתקנות.
התוצאה היא מחיקת הסיכוי של נאשמים להוכיח את חפותם במשפט חוזר. ב"פורום המשפטי לישראל" קוראים לניצן להתפטר, ואומרים כי "בפרקליטות אכן יש משהו חולה מאוד. לא ייתכן כי האדם העומד בראש פרקליטות המדינה מורה על השמדת ראיות באופן כה בוטה הפוגע ישירות באזרחים ובפסיקת בית המשפט העליון. שי ניצן הביא למצב שכיום ככל הנראה יושבים אנשים חפים מפשע בבתי הכלא".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם