בעולם המעוות של השמאל הקיצוני, כל מתנחל הוא מרגל
ספר חדש שעוסק ב"ארכיטקטורת הכיבוש של ישראל" הוא חובת קריאה לאנשי שמאל ישראלים: תראו לאן אפשר להידרדר אם לא תעצרו בזמן
לפני שנים אחדות ראה אור בעברית ספר בעל שם מוזר: 'הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו'. הוא הגיע אליי בדואר מתוקף תפקידי כעורך מדור התרבות בעיתון, ובחושבי שמדובר בספר עיון העוסק בארכיטקטורה בחבל נידח באמריקה, כמעט הנחתי אותו בערמת הספרים המיועדים לתרומה. רגע לפני שזנחתי אותו לאנחות, תפסה אותי השורה הראשונה בתקציר שנרשם בגב הספר, שבה נאמר כך: "אל תיתנו לשם המוזר של הספר הזה לבלבל אתכם. זה לא ספר על ארכיטקטורה".
ואכן, מהר מאוד התברר כי מדובר בראשון מבין סדרת ספרים מופלאה של הסופר האמריקני דונלד הרינגטון, המגוללת את קורותיו האנושיים והמלבבים של עמק בדיוני בארה"ב, על כל מורכבותה, ייחודה ושיגעונותיה של אמריקה לאורך ההיסטוריה.
השבוע הגיע לשולחני ספר בשם 'ארץ חלולה – ארכיטקטורת הכיבוש של ישראל' (הוצאת 'בבל', תרגום: שרון רוטברד). זרחתי מיד. הנה עוד סנונית בסדרת ספרים שבוודאי אינה מדברת על ארכיטקטורה. אולי מישהו אימץ את הרעיון של הרינגטון והעביר אותו למזרח התיכון? כי בינינו, מה לארכיטקטורה ולכיבוש? זה חייב להיות במסגרת קריצה חיננית לקורא המתוחכם.
אז זהו, שלא. זה באמת ספר המחבר בין ארכיטקטורה לכיבוש, והוא דוגמה נוספת ועצובה במיוחד לטרלול שאוחז בשמאל הישראלי, שבצר לו מגייס כל הבל רעיוני, מופרך וחלול, והופך אותו לנשק חלוד נוסף במאבק בהתיישבות היהודית בארץ ישראל.
בספר הארכני מסייר המחבר, איל ויצמן, בין צורות רבות של ארכיטקטורות המלבות את הכיבוש ומעמיקות את סבלו של העם הפלסטיני – זה שבאופן קצת אירוני לא ממש מחכה לטופס 4 לפני שייכנס לביתו החדש, שנבנה בערך היכן שבא לו. ברשותכם, נתמקד בפרק המוקדש להתנחלויות. בעוד אתם רואים יישוב על גבעה בשומרון או בבנימין הבנוי בתים-בתים על גבעה באופן מסודר, ויצמן רואה כאן משהו אחר לגמרי.
קחו קצת אוויר, תיכף יגיע תרגום: "סידורם של בתים וכבישים כטבעות סביב פסגות כופה על התושבים נראוּת צירית דו-כיוונית – מטה והחוצה לעבר הנופים הסובבים, ופנימה ומעלה. (זה) מבט המקופל אל תוך עצמו, לעבר השטחים הציבוריים המשותפים, ובתיהם של חברי הקהילה האחרים (...) המבט פנימה מבקש לחזק את תחושת הקהילתיות (...) אך גם לפקח על התנהגות ציבורית "מקובלת" (...) היישוב הקהילתי, עם המבוי הסתום שמציבה האחידות החברתית והפיזית המסוגרת שלו בפני הסביבה, מעודד לכידות משותפת (...) למעשה, תושבים רבים ביישובים קהילתיים בגדה המערבית שהגיעו אליהם בתחילה בחיפוש אחר איכות חיים משופרת נמשכו בהדרגה לאידיאולוגיה לאומנית יותר, ואין ספק כי ייאבקו נגד כל יוזמה מדינית לפנותם מבתיהם".
טוען אם כן כבוד הארכיטקט כי בעוד שאנו רואים בתים הבנויים ביישובי מתנחלים בסדר מסוים ולא באופן פראי, כנהוג אצל שכניהם הערבים, למעשה יש כאן מזימה פסיכולוגית-לאומנית-אדריכלית שמטרתה לגרום לכל מי שנקלע למקום להפנים את צורת הבניינים ולהסיק מכך שעליו להפוך ימני ולאומני יותר.
אם חשבתם שהקשקוש הזה נגמר כאן, שימו לב מה יש לוויצמן לומר על העובדה שחלונות הבתים, לא ייאמן, פונים לעבר הנוף: "משימתם של המתיישבים – גברים, נשים וטף – היא לפקח ולדווח על תנועות הפלסטינים בגדה המערבית, לסייע בהפיכתו של השטח הכבוש למטריצה אופטית המקרינה החוצה מטווח רחב של מצפים/יישובים המפוזרים ברחבי הנוף". להלן, בפעם הבאה שתראו ילד מתוק ומתנחל בן שלוש המביט מחלון ביתו החוצה באחד מיישובי יהודה ושומרון, דעו שמדובר למעשה בעוד אמצעי ריגול עוין ואכזרי של ממשלת הכיבוש. אין גבול.
הספר כאמור ארוך והדוגמאות רבות, אך נדמה לי שהמסר ברור. אבל מעבר לפרשנות האידיאולוגית והכמעט קומית לחוקי תכנון ובנייה יבושושיים, יש בספר גם לא מעט טעויות מביכות ששיטוט קצר ב'גוגל' היה יכול למנוע ולהעניק בכך לספר אופי קצת רציני יותר. כך למשל, מתחת לאחת התמונות המציגות אדמות מדינה כתוב "מועצה אזורית בנימין, אזור חברון". רק מי שמנותק מהשטח לחלוטין יכול להוציא תחת ידיו טעות גיאוגרפית פשוטה כל כך. כידוע, בין בנימין לאזור חברון מפרידה עיר קטנה וכבושה בשם ירושלים.
ויצמן אף הביא ציטוט של מנורה קצובר על יחסה לשטחי מולדת, ומצליח לעשות סלט משפחתי אחד שלם שאף פרט בו אינו נכון. הוא מתאר את קצובר כך: "מנורה קצובר, אשתו של צבי קצובר, מנהיג בולט והיסטורי של המתנחלים". אז אמנם מדובר כולה במתנחלים, אבל מה לעשות - מנורה נשואה באושר לאריאל חזני. אביה, שאליו כנראה התכוון הסופר כשכינה אותו "מנהיג בולט והיסטורי," הוא כמובן בני קצובר. וצבי קצובר? הוא בכלל דוד שלה.
איל ויצמן מעיד על עצמו כמי שהיגר מישראל. אולי זה מה שמאפשר לו להתעלם בקלילות מדהימה מפיגועי הטרור הפלסטיניים, אשר הם אלה שיצרו פתרונות ארכיטקטוניים שהוא מבקר בתוקף, ושנועדו בסך הכול לשמור על חיי אזרחים וחיילים מפני המחבל הפלסטיני הבא.
אבל המסר החשוב ביותר שמופיע בספר נכתב ממש לקראת סופו: "במצב של אלימות מובנית וחוסר שוויון, חיים משותפים צריכים להוביל להתנגדות משותפת (...) אחת הדרכים היעילות יותר של פעולה אזרחית שקמו בשנים האחרונות התגבשה סביב קריאת ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים לחרם כלכלי ותרבותי על ישראל. תנועת החרם כבר יצרה מעגלי סולידריות הולכים ומתרחבים, שנתפסים על ידי הממשלה הישראלית כאיום קיומי על כלכלתה, על מעמדה הבינלאומי ועל המשך השליטה (...) צורת האקטיביזם הזו, תוך שהיא חוסמת מצעים לא דמוקרטיים, פותחת בהדרגה את האפשרות לעלייתם של מצעים דמוקרטיים".
כל מי שמגדיר את עצמו איש שמאל צריך לקרוא את הספר הזה. תראו לאן אפשר להידרדר. תראו איך אפשר להפוך ילד בן שלוש שצופה בשקיעה מחלון ביתו לבלש אכזרי שתר אחר תנועת פלסטינים. תראו כיצד ארכיטקט ישראלי שהיגר ללונדון קורא לחרם כלכלי ותרבותי על ישראל. אם לא תעצרו בזמן ותעשו חושבים, יצאו מכם עוד הרבה איל ויצמנים.
אקו"ם