ראשי » חדשות » דעות

המאבק בערד: סיפור על ריק ממשלתי

את המחירים הכבדים על חוסר תפקודה של מדינת ישראל משלמות קודם כול אוכלוסיות מוחלשות המשוסות אחת בשנייה, הנאבקות על מעט מאוד המשאבים העומדים לרשותם

העיר ערד לא ישנה במוצאי שבת לפני שבוע. היא היטלטלה בסערה בין אברכים חובשי כובעי פרווה שנשאו קול תפילה, ובין תושבים ותיקים שחרדו לגורל עירם בזעקה מרה. אך זהו לא סיפורה של ערד בלבד: זה הוא טיזר לאופן שבו היעדר התכנון הממשלתי פוגע בראש ובראשונה בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. זהו מדגם מייצג של מה שצפוי למדינה הקטנה שלנו אם לא ננהל את עתידנו בתבונה ובמשותף.

סוגיית יחסי הדת והמדינה הרי איננה חדשה, וסיפורי המאבקים על אופיים של מרחבים ציבוריים בישראל יכולים למלא ספרים עבי כרס. אך מה שאירע בערד בשבוע האחרון הוא רק מקרה קל יחסית. זה לא עוד סיפור על כפייה דתית בשכונה שמשנה פניה, כי כבר מעל שלושים שנה קהילת גור חיה בעיר ומנהלת דו-קיום מופלא ויחסי שכנות טובים. שנית, גם כעת אין מי שמבקש לשנות את הנורמות העירוניות - רחובות לא נסגרים עם כניסת השבת, פרסומות של נשים מתנוססות בחוצות, ומעדניות מוכרות מוצרים לא כשרים גם מתחת לבתיהן של משפחות חסידיות.
 
כמו כן, למרות שמבחוץ כל החרדים השחורים נראים אותו הדבר, לא כך הם פני הדברים. בני חסידות גור לא מורגלים בהפגנות המוניות ובשרפת פחים, כמו האירועים שמתרחשים במאה-שערים. אין בערד מקרים של פגיעה במרחב האישי, כגון אותם אירועי יריקה בבית-שמש - להפך, חסידות גור מאופיינת בפרגמטיות ניכרת, ובמעורבות בעולם העסקי והפוליטי. יתרה מכך, במקרים מוקדמים של התיישבות חסידית בערים מעורבות נשמרו יחסי השכנות והשלווה למופת. כך היה באשדוד, וכך בחצור הגלילית. את הקפדתה היתרה מפנה חסידות גור פנימה, אל גבולות הקהילה והמשפחה.

אך למרות כל זאת, המציאות כיום בערד קשה. לא נקלענו למצב הזה בין לילה. הכתובת הייתה על הקיר: כבר עשרות שנים מצוי שוק הדיור בישראל במצוקה קשה, אך במגזר החרדי, שבו כ-8,000 זוגות צעירים מתחתנים מדי שנה וזקוקים לקורת גג, המצוקה היא כאוטית - ומענה אין. מאז ראשית שנות השמונים, שבהן הוקמו הערים החרדיות החדשות, לא נמצא פתרון של ממש לדיור חרדי.

מחוסר ברירה אחרת מרחיקים זוגות צעירים חרדים נדוד אל דיור זול בעיירות פיתוח, הנואשות לתושבים. אך יישובים אלה נטולי תשתיות בסיסיות, ונעדרי מוסדות ציבור הכרחיים כגון בתי כנסיות ובתי ספר נפרדים. זהו מתכון בטוח לתרחיש אימה שבו החרדים נדחקים להתגורר דווקא ברשויות מקומיות מרוחקות ודלות אמצעים. כך למתח התרבותי-בסיסי מתווסף מאבק נואש על מעט מדי משאבים. במצב כזה, כל טעות קטנה יכולה להבעיר להבה גדולה.
 
היעדר תכנון ממשלתי, אזלת יד מנהיגותית והתרבות הישראלית כל כך של "יהיה בסדר" גרמו לכך שהקַצנו במוצאי שבת אחד וגילינו שהכול לא בסדר, שיש מי אשר אדיש לכך שמתערערת שלוות חייהם של תושבי הפריפריה, המתמודדים עם קשיי קיום בכל מקרה. הבנו כי יש מי שמתעלם מהמצב שבו קהילה חסידית מסתגרת נאלצת לייצר חיכוך עם אוכלוסייה מקומית רק כדי לאפשר לעצמה חיים בסיסיים.

את המחירים הכבדים על חוסר תפקודה של מדינת ישראל משלמות קודם כול אוכלוסיות מוחלשות המשוסות אחת בשנייה, הנאבקות על מעט מאוד המשאבים העומדים לרשותם. לצערנו את ההשלכות של הקרע החברתי בערד נשלם כולנו בעתיד הנראה לעין, אלא אם נקשיב לזעקות השבר העולות מהעיר המדברית ונתעורר בזמן. עלינו לדאוג לצורכי האחר, לנהל מערכת תכנונית שמחלקת את המשאבים בתבונה, לא לגרום לקבוצות אחרות להיות נואשות, ולא להפנות גב לבעיות שקורות הרחק מאיתנו. כל זאת, לא כדי להיות אנשים טובים יותר, אלא רק כדי שנוכל - כמה פשוט – רק לחיות כאן.

רחלי איבנבוים, חסידת גור, היא ראש תחום חרדים ב'מכון שחרית לפוליטיקה של טוב משותף'
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח