בברית של בני הבנתי, אנחנו לא הולכים לחתוך
בברית של הזאטוט הבנתי כי עם שממשיך לשמור באדיקות לאורך אלפי שנים על מצווה לא פשוטה, הוא עם שלא מתכוון לחתוך לשום מקום
נפתח באמת המבאסת: בכל הנוגע לטקסים יהודיים, טקס ברית המילה הוא קצת הכבשה השחורה של המשפחה. אין לו ההילה ותחושת האחריות של החתונה, אין לו היערכות מקדימה וטופי כמו לבר מצווה, ומה גם שבניגוד לשני האירועים האלה, שבהם עסוקים בעיקר בשמחה, בטקס הברית עסוקים ההורים הטריים בעיקר בחששות.
מצד שני, אין טקס שגורם לי לפליאה רבה יותר ולהערכה גדולה יותר כלפי היהדות. זה לא שאני מבין עד הסוף, או אפילו קרוב לזה, את המשמעות והסיבות האמיתיות לברית המילה. אבל עצם העובדה שיהודים שפויים ממשיכים לאורך דורות על גבי דורות לקחת את עולליהם בגיל שמונה ימים ולהניח סכין חד על איבר בגופם, מדהימה כל איבר ואיבר ברמ"ח שלי.
כי בואו נודה על האמת, אין שום היגיון נראה לעין בברית. גם ההסברים הרפואיים הניתנים מדי פעם לא מצדיקים את עריכת הטקס על ידי מוהל, בגיל שמונה ימים וללא הרדמה. מי שמצדיק את הברית שערך לבנו בטיעונים רפואיים, מוזמן לערוך לעצמו ניתוח אפנדיציט באותם תנאים. בכל זה אין כדי לכפור חלילה בצורך לעשות ברית; זה רק גורם לנו להתפעל יותר ויותר מהעובדה שאחוז כל כך גבוה של מחללי שבת, אוכלי שרצים ומעריצי אחינועם ניני, ממשיכים לקיים את הטקס הזה רק בשל שייכות דתית, שבחלק ניכר מאורח חייהם הם די מתעלמים ממנה.
טקס הברית סובל מעוד חיסרון די בולט. מדובר באחד משלושה אירועים שלאדם אין שום השפעה בנוגע למועד קיומם: יום הולדתך, יום מותך, ויום הברית של ילדך. הזאטוטים נולדו ביום שני, ועל כן ביום שני שלאחר מכן הייתה אמורה להיערך ברית לקטנצ'יק. אממה, הזאטוט סבל מקיפוח קל בעת תקופת ההריון: אחותו הבכורה גזלה ממנו חלק ניכר מהמזון, והוא נולד במשקל נמוך מכדי להעמידו בסיטואציה. אז דחינו בכמה ימים את המועד.
את האירוע ערכנו בבית הכנסת “היכל מאיר" בתל־אביב. אני רציתי בית כנסת, כי אמרתי לעצמי שאם אני בכל מקרה עומד לעקוד חלק מבני, עדיף שזה יהיה במקום הכי קרוב לאלוהים שאני מכיר. שירן קמה בבוקר, כלומר לא ישנה כל הלילה, והלבישה את הזאטוט בבגדים חגיגיים. קראתם נכון, לילד בן 12 יום יש בגדים חגיגיים. על הזאטוטית לעומת זאת היא שפכה דלי של צבע ורוד, כמו שהיא נוהגת לעשות לה מאז הלידה (אם מישהו מחפש את הצבע הוורוד, הכול אצלנו בבית).
האורחים הוזמנו לשעה שתיים־עשרה, המוהל לשעה אחת. הוא הגיע באחת ורבע, עצבני במיוחד, כנראה בשל חיפוש חנייה ממושך מאוד. או כמו שקוראים לזה בתל־אביב, תגיד תודה שבכלל מצאת. הדבר האחרון שאני צריך ליד הזאטוט זה מוהל עצבני, אז מיד רצתי להביא לו כוס מים. הוא נתן שלוק ואז מישהו נתקל בו והכוס נשמטה מידו. אוקיי, קבלו תיקון, הדבר האחרון שאני צריך ליד הזאטוט זה מוהל עצבני שנופלים לו דברים מהידיים. בשלב הזה שקלתי לצרוח “יש מוהל באולם?", אבל מהיכרותי עם הנפשות הפועלות, הדבר היחיד שהם חתכו לאחרונה זה מישהו על איילון.
המוהל נרגע קצת, שירן נלחצה יותר, הטקס התחיל. יש איזשהו רגע כזה שאדם חולק עם בנו ממש לפני ברית המילה. אמנם מדובר בזאטוטים בני יומם, אבל משהו במבט של הקטנטן אמר לי “אני יודע מה קורה פה, תירגע, אני בסדר". שירן המשיכה לבכות ואני המשכתי להקשיב להוראות, כדי שחלילה לא אעשה איזו טעות שתפסול את הזאטוט בעיני היושב במרומים. המוהל עשה את שלו, והזאטוט שינה פאזה מהרוגע של לפני לבכי בקטע של “מה לעזאזל קרה כאן הרגע". המוהל פינק אותו בכמה טיפות יין שהרגיעו אותו במיידי, ואני כאב ואגואיסט שאלתי את עצמי למה אנחנו לא משתמשים יותר בטריק הזה של היין.
אני חייב להגיד שהיחידה שנראתה משועשעת מכל העניין הייתה אחותו התאומה של הזאטוט, שדפקה את החיוך הראשון שלה רגע לפני שהמוהל ניגש לעניין. לא יודע אם היה כאן רמז לבאות, אבל אם זה אכן משקף משהו, לא צפויה פה מערכת יחסים פשוטה בין השניים.
עכשיו, עוד שאלה קטנה לסיום. מה הקטע הזה עם מוהלים? למה אי אפשר פעם אחת ולתמיד להסדיר את העניין של התשלום? בא בנאדם, נותן שירות, למה השלב שבו אני נותן לו כסף על זה מרגיש תמיד כמו עסקת סמים עלובה בבולטימור? אז נכון, זו מצווה, אבל רבאק, הסיטואציה הזאת מלחיצה מספיק גם בלי שאני אצטרך לתרגל בבית העברת מעטפה מיד ליד, ולהרגיש מובך כאילו יצאתי לדייט ראשון ושכחתי את הארנק בבית.
המוהל קפץ לביקורת יומיים אחרי הברית, כדי לבדוק את איכות העבודה. נוהַג שעם כל הכבוד, ראוי שיאומץ גם אצל בעלי מקצוע אחרים. הגעת לתקן סתימה בשירותים, לא תבוא אחרי יומיים לבדוק שהכול בסדר? כשהמוהל הגיע רציתי להחמיא לו, אבל לא ידעתי מה נהוג להגיד אז לכלכתי קצת על המוהל של הבכור ואמרתי שרואים שהיה לו הרבה פחות ניסיון. מקווה שיסלח לי.
תם הטקס, העולל נרגע, המוהל הלך, האורחים אכלו, ואני נשארתי עם אדם הקטן בידיי ועם תחושה כללית של אברהם אבינו אחרי עקדת יצחק, רק בלי הקטע של ההתגלות. יש משהו מפליא ומורכב בטקס הזה. מצד אחד, החיתוך בבשר החי של זאטוט צעיר כמה ימים לאחר לידתו. מצד שני, הידיעה כי עם שבמשך אלפי שנים ממשיך לקיים באדיקות את אחת מתוך תרי"ג המצוות שניתנו לו, הוא עם שלא מתכוון לחתוך לשום מקום.
אקו"ם