המערכת מפנימה: עונשים כבדים לא עובדים
בניגוד לאינטואיציה, מאות מחקרים בקרימינולוגיה מראים כי עונשים חמורים לא מפחיתים את הפשיעה. לאחרונה מקודמים שינויי חקיקה שפועלים לקדם מדיניות אכיפת חוק מאוזנת, אנושית וחכמה יותר
בתחתיתה של כמעט כל כתבה במדור הפלילים וכל דיווח עיתונאי על גזר דין שהוטל על עבריין אפשר למצוא שורה ארוכה של טוקבקים שהמשותף לכולם הוא קריאה משותפת, פחות או יותר, להשליך את עובר החוק לכלא, ואם אפשר גם לזרוק את המפתח לים. הקריאות האלה עולות לא רק בטוקבקים, אלא גם בהצעות חוק פרטיות המבקשות להחמיר בענישה, אשר מתפרסמות לא אחת בעקבות אירוע פשיעה קשה. הצעות החוק והטוקבקים יוצאים שניהם מנקודת ההנחה ההגיונית - לכאורה לפיה ככל שהעונש יהיה חמור יותר, נוכל להפחית את הפשיעה ולהגן על הציבור. ההנחה היא שאם לא מיגרנו את הפשיעה עד כה, כנראה שלא נשאנו אתנו פטיש גדול מספיק.הגיונית-לכאורה, אמרנו, כי בניגוד לתחושות הבטן ולאינטואיציה, מאות מחקרים בקרימינולוגיה מלמדים שלא רק שהמשוואה הזו לא נכונה, אלא שפעמים רבות ההפך הוא הנכון. עוברי חוק שנשפטים לעונשי מאסר ממושכים לא "לומדים את הלקח" אלא דווקא מאמצים תפיסות עולם עברייניות, הקשרים שמחברים אותם לעולם הנורמטיבי נפרמים (עבודה, מקום מגורים, קשרים בקהילה) והסיכוי שהם יחזרו ויבצעו עבירות עם שחרורם מהכלא עולה. לתופעה הזו – שלפיה כליאתו של אדם מגבירה משמעותית את סיכוייו לחזור ולפשוע – נהוג לקרוא ההשפעה הקרמינוגנית, כלומר ההשפעה מעוררת-הפשיעה, של הכליאה.
בכלא לא ''לומדים את הלקח'' אלא דווקא מאמצים תפיסות עולם עברייניות.
צילום: Shutterstok
גם הנחת המוצא שלפיה יש להטיל עונשים חמורים "למען יראו וייראו" הופרכה שוב ושוב במחקרים קרימינולוגיים. הכתיבה הקרימינולוגית הראתה באינספור מחקרים כי בניגוד לאינטואיציה, החמרה בענישה אינה מובילה להגברת ההרתעה, אלא זו נובעת כמעט באופן בלעדי מסיכויי התפיסה. במילים אחרות – אם אנחנו רוצים להשקיע משאבים אפקטיביים במניעת הפשיעה, עדיף לממן עוד שוטרים ברחובות ולא תקופות מאסר ארוכות יותר.
לכן, מזה שנים ארוכות מתעקשת הסניגוריה הציבורית לקדם שיח מבוסס-נתונים בקביעת מדיניות האכיפה בישראל. שוב ושוב עומדת הסניגוריה על כך שאם המדינה רוצה לגבש מדיניות אכיפת חוק מושכלת ויעילה, עלינו להתרחק מתחושות-בטן ואינטואיציות, ולבדוק מה באמת עובד. בשנים האחרונות, הוטמעו תובנות אלו לגבי הדרך שבה נכון לקדם הליכי חקיקה ולפתח מדיניות גם בקרב קובעי מדיניות אחרים.
לפני כשנה אימצה הממשלה את המלצות דוח ועדת דורנר, שקבעו בין היתר כי בטרם הדיון בכל הצעת חוק חדשה בתחום האכיפה או הענישה, יש להכין חוות דעת מקצועית שתסקור את ההשלכות העתידיות שיהיו לחקיקה הזו. זאת, במטרה שהחקיקה תתבסס על עובדות אמיתיות בשטח, ולא על אינטואיציה ראשונית, על זעם או על רצון בנקמה.
בנוסף, גם במישור הפרקטי, קודמו בעשור האחרון, במעורבות אינטנסיבית של הסניגוריה הציבורית, שינויי חקיקה שפועלים לקדם מדיניות אכיפת חוק מאוזנת יותר, אנושית יותר וחכמה יותר. כך, למשל, היום מוסמך תובע להימנע מלהגיש כתב אישום אם מדובר בנאשם חסר עבר פלילי שעבר עבירה קלה יחסית, שלוקח אחריות על ביצוע העבירה על דרך של פיצוי הנפגע או שילוב בהליך שיקומי. כך, מצד אחד ניתנת תגובה חברתית הולמת לעבירה, אבל בלי להכתים את האדם, שהיה נורמטיבי עד אותו רגע, בכתם של הרשעה פלילית שתרחיק אותו מהחיים הנורמטיביים ותמנע ממנו להמשיך במסלול חייו.
שינויי התפיסה והשינויים המשפטיים האלה מטרתם אחת – ללמד את כולנו לראות מעבר לכעס המוצדק על ביצוע העבירה גם את ההשפעות ארוכות-הטווח, את גורמי-העומק למעשה, ובעיקר את "היום שאחרי" - ולפעול על בסיס נתונים.
ד"ר איילת עוז, מנהלת תחום משפט מנהלי בסניגוריה הציבורית
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם