אז תעמדו קצת בפקקים, זו לא אשמת הנכים
מחאות מעולם לא היו "נחמדות" הן נועדו לפקוח את העיניים ולגרום לנו להזיע ולשאול שאלות קשות. האשמים במצב הם דווקא אלו ששכחו כי חוסנה של חברה נמדד ביחסה לפרטיה החלשים
מחאה היא לא דבר נחמד, היא לא דבר נעים, היא פוגעת לנו בבטן, גורמת לנו לנוע באי נוחות. מטרתה לעורר אותנו, לגרום לנו להזיע ולשאול את עצמנו כמה שאלות קשות על המצב הנוכחי שבו אנחנו חיים ומה עשינו על מנת לשנותו.לדוגמה, מחאת הסופרג׳יסטיות לזכות בחירה לנשים בארה״ב שהתקיימה באמצע המאה ה-19 לא התקבלה בקולות אוהדים, היא נתפסה כמאיימת על הסדר הקיים ועל מוסד המשפחה ואף כללה קבוצה רעשנית מאוד של נשים שהיו מוכנות לשבות רעב ואף להקריב חייהן למען זכות הבחירה. דוגמה מקומית היא של "הפנתרים השחורים", בני הדור השני של עולי מדינות ערב שבשנת 1971 ערכו הפגנות סוערות ואלימות נגד הקיפוח העדתי, הפגנות שכללו השלכת בקבוקי תבערה ומעצרים אלימים.
הנכים חוסמים את כביש 1. מחאה לא נועדה להיות ''נחמדה'' היא נועדה לפקוח עיניים.
צילום: יוסי זליגר
בשתי דוגמאות אלו לא נתפסו המוחים והמוחות כאנשים נעימים ונחמדים. אבל בדוגמאות אלו וברבות נוספות המחאה השיגה את מטרתה: נשים מצביעות וקיפוח עדתי נתפס כשלילי כקונצנזוס במרבית מוסדות המדינה. לשני המאבקים יש עוד דרך ארוכה להשגת שוויון מלא, אבל התפיסה החברתית והמדיניות הציבורית השתנתה עמוקות בטווח קצר של מספר עשרות שנים.
בימים אלו עלתה לגלי התודעה הציבורית מחאת הנכים "נכה, לא חצי בן אדם" הקוראת להגדיל את קצבאות הנכות מהסכום הנוכחי לאלו אשר נקבעה כי נכותם מלאה - 2,342 שקלים לסכום שכר המינימום. נכות מלאה, משמעה כי לאדם הנכה יכולת השתכרות פחותה ב-75% ומעלה משכר המינימום. לאלו אשר יכולים להשתכר יותר ניתנת קצבה העומדת על סכום של קצת יותר ממחצית – 1,722 שקלים. חשוב לציין כי נוסף על הקצבאות, נכים מקבלים הטבות נוספות מן המדינה אך לטענת מנהיגי המחאה גם הטבות אלו לא מכסות אפילו את קצה קצהו של עלות הטיפול הסיעודי הדרוש.
מחאת הנכים בירושלים. האשמים במצב הם אלו אשר שכחו כי חוסנה של חברה נמדד ביחסה לפרטיה החלשים.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
עצם הגדרת כללי הקצבאות יוצרת עיוות. על מנת לקבלן, נאסר הלכה למעשה על האדם הנכה לעבוד, גם במקצועות "צווארון לבן" שאינם דורשים פעילות פיזית ועל כן מקבעת מעמדם כנזקקים ונתמכים.
ניתן להתווכח רבות על המדיניות הציבורית הנאותה לטיפול בסוגיית מצוקת אוכלוסיית הנכים, מתמיכה כלכלית נאותה ועד לנגישות אמצעי תחבורה והרחוב הישראלי לכסא גלגלים, אבל לא ניתן להתווכח על תחושת המצוקה שאותה חשה אוכלוסיה המוגבלת, לא רק על ידי גופה אלא גם על ידי החברה שבה היא חיה.
במקרה זה עשו מנהיגי ומנהיגות המחאה מעשה אמיץ והשתמשו בכלי הנגיש ביותר לכל אוכלוסיה מוחלשת, מחאה. מחאה לא נחמדה, קשה, שחוסמת לנו את הכביש ב-8 בבוקר כאשר אנחנו בדרכנו לפגישה חשובה בעבודה ומעמידה אותנו בפקק שעות על גבי שעות. מרתיח, מייאש, לא הוגן, ״במה חטאנו?״ נשאל ״מדוע להעניש את הציבור על כשלונות מוסדות המדינה?״ נכתוב באותיות גדולות בפייסבוק. והאהוב עלי: ״אני מסכים עם מטרת מאבקם אבל לא עם הדרך - ניתן למשוך יותר זבובים עם דבש מאשר חומץ״.
לא ניתן למשוך יותר זבובים עם דבש מאשר חומץ מכיוון שלא מדובר בזבובים, מדובר בקבועי מדיניות, פוליטיקאים, פקידי ממשל וגם בני אדם פשוטים ורגילים כמוני וכמוך שמעולם לא הקדישו מחשבה למשמעות של התניידות בכיסא גלגלים ברחוב לא נגיש, או בקיום על קצבה שלא מכסה אפילו שכר דירת יחיד. למשא ומתן על תנאים והסכמים מגיעים אחרי שתופסים את תשומת הלב, צדק ושוויון לא מתקיימים באופן אורגני לאורך שנים, הם תמיד תולדה של מאבק של מחאה של חוסר נחמדות.
עצם השיחה שהם מעוררים, הכעס, הכאב ותחושת המוגבלות שהם מעוררים בקרבנו היא המטרה - לתת לנו לחוות שמץ של התחושה שהם חווים יום ביומו ולפקוח את עיננו. ברגע שנפקחות העיניים, גם בזעם, אפשר לעבור להליך של הידברות בנעימים.
בינתיים, נעמוד בפקק, האשמים במצב הם לא הנכים, הם דווקא אלו אשר שכחו כי חוסנה של חברה נמדד ביחסה לפרטיה החלשים ולא רק לאלו בעלי הכוח והכסף.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם