למרות ההבטחות: הבנייה ביו"ש מתעכבת שוב
למרות התחייבויות חוזרות ונשנות, נתניהו ממשיך לדחות את פעימות הבנייה ביהודה ושומרון. להפתעת השרים, השבוע גם אישר את חשיפת 'מקור ראשון' כי עד סוף 2017 לא יפורסמו מכרזי בנייה חדשים. וגם: פרסום ראשון של אמנה בין יהדות התפוצות וישראל
צריך להתרגל לזה. התופעה המכונה "פיגועי היחידים" הולכת ונהיית דומה לאירועי הקטל ההמוני בארה"ב. בשני המקרים, פסיכים מרי נפש פורקים את תסכוליהם ברצח אקראי של אנשים המוכרים להם. שם אלה חבריהם לכיתה או לקולג', כאן אלה היהודים שבהישג יד.מצוקה אישית כזו הייתה המניע לרצח בהר-אדר, לטבח בנווה-צוף, לשחיטה של דפנה מאיר בעתניאל, ולעוד עשרות פיגועים וניסיונות פיגוע בשנתיים האחרונות. ההבדל, והוא גדול, הוא שהרוצחים הערבים יודעים שיזכו להאדרה וקילוס לאחר מותם, בעוד את הרוצחים האמריקאים אין מי שיישא על כפיים.

איך, אם כך, זה ייפסק? כאשר ממשלת ישראל תכפה על עבאס להפסיק לשלם משכורות לרוצחים; כשהיא תעניש אותו ואת בכירי הרשות הפלסטינית על כל כיכר, רחוב ונאום המאדירים טרור; וכשתגבה מחיר ממשי, ולא רק מילולי, על ההסתה החוגגת ברשות הפלסטינית - תהיה לרוצחים הפוטנציאליים הרבה פחות מוטיבציה. אבל נתניהו מסתפק בהצהרות ו"מצפה שאבו-מאזן יגנה את הפיגוע ולא ינסה להצדיק אותו". ציפיות לא יספיקו כאן, נדרשים מעשים.
מילה אחת ויחידה לא הוזכרה בשיחתם של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו: התנחלויות. בפגישתם לפני שבוע וחצי טראמפ לא התעניין, ונתניהו לא שאל שאלות קיטבג. שוב התברר שהאובססיה שהטריפה את יחסי ישראל-ארה"ב בימי אובמה פרחה כאבק, כלתה כענן, נשברה כחרס.
מאז שנכנס טראמפ לכהונתו, זו כבר פעם שלישית שהוא ונתניהו נפגשים וסוגיית ההתנחלויות תופסת מקום שולי לכל היותר. נתניהו מתגאה בכך שגם בפגישותיו עם יתר מנהיגי עולם, כולל בביקורו באמריקה הלטינית, הסוגיה הפלסטינית כמעט לא עלתה. גם כשאוזכרה, היה זה לדקות ספורות שבהן שטח נתניהו את משנתו ועקרונותיו ותו לא.

כשזו האווירה ואלה התנאים, היה מתבקש שנתניהו יעמוד לפחות בהבטחותיו שלו בנוגע ליהודה ושומרון. זה לא קורה. אף שהוביל בעצמו החלטת קבינט שקבעה כללים מדויקים לארבע פעימות בנייה שנתיות ביהודה ושומרון, נתניהו מרחיק אותה, מקצץ בה ובועט בה הכי רחוק שאפשר.
בית-אל ומגרון, עמונה וחברון - כולן עומדות בתור, שבעות הבטחות, והאישורים מבוששים לבוא. פעימת הבנייה הנוכחית הייתה אמורה להתקיים בתחילת ספטמבר, הרבה לפני שנתניהו יצא למסע לאמריקה. אף על פי כן החליט נתניהו לדחות את מנת הבנייה המובטחת, "עד שובו לארץ".
כששב, הודיע על דחייה נוספת עד אחרי החגים, אלא שכנגדה התייצבו בישיבת הקבינט ביום ראשון השבוע השרים ארדן, שקד, ישראל כ"ץ, אלקין, בנט וגלנט. הם עמדו על כך שנתניהו יכנס עוד לפני חג הסוכות את הוועדה במנהל האזרחי המאשרת את תוכניות הבינוי.
יומיים אחר כך החריף הלחץ בישיבת ראשי הקואליציה. בנט היה הראשון להעלות את הנושא, כששאל את נתניהו מתי תתקיים פעימת הבנייה הבאה ואם תכלול את תוכנית "רובע חזקיה" בחברון. הוא הזכיר לנתניהו שראש עיריית חברון הוא רוצח שהשתתף בפיגוע בבית הדסה, ולדבריו הצטרף יו"ר ש"ס אריה דרעי. "הייתי שם לא מזמן, אין שום מניעה לבנות שם וזה הדבר הכי צודק והכי ראוי", אמר. ראוי לציין שזו הפעם השנייה בעת האחרונה שדרעי נרתם למען ההתיישבות ביו"ש. לפני כמה שבועות הוא זה שאפשר את חידוש העבודות להקמת עמיחי, היישוב העתידי של מפוני עמונה.

נתניהו שמע את השניים, ואז השיב תשובה שלא קשורה לשאלה. "נדמה לי שיש התחייבות לאמריקאים להימנע משיווקי מכרזים" (כלומר ממסות בנייה גדולות עד סוף 2017; בחברון מדובר על בניין ל-31 משפחות בלבד). השרים הופתעו. אמנם ההתחייבות הזאת פורסמה ב'מקור ראשון' כבר לפני שלושה חודשים. דיווחנו אז על אמירות של מקורבים לרה"מ בשיחות סגורות, שלפיהן לא יפרסם משרד השיכון מכרזים לבנייה ביהודה ושומרון עד סוף שנת 2017. אנשיו של נתניהו טענו שליברמן הוא שמסר את ההתחייבות הזאת לאמריקאים בלי סמכות (ליברמן, אגב, מכחיש).
אלא שאת כל זה השרים לא ידעו. בישיבת הקבינט הדרמטית בסוף מרץ, שאישרה את מתווה הגבלות הבנייה בתקופת טראמפ, ראש הממשלה לא גילה שישנה התחייבות לא לשווק עד סוף 2017. כלומר, מתווה מאושר לחוד ומדיניות בפועל לחוד. בנט היה אפוא מופתע. "אני לא מבין מה אתה אומר. בהמון קשיים אישרנו את הנוסחה ואת ההגבלות שלקחנו על עצמנו. הבטחתי לך, ואני עומד בהבטחה, שאתן גיבוי למתווה הזה. אני לא זוכר שהוצגה בפנינו התחייבות כזו, ואני מצפה שתאשר את הבנייה בחברון".
נתניהו התחמק והשיב שישראל לא התחייבה, ואלה רק האמריקאים שהבינו כך. אחרי שדרעי שוב התערב בדיון ולחץ לבנות בחברון, נתניהו אמר שיתחיל לדחוף את הנושא ויעדכן את השרים ביום ראשון. ככה נגררים הדברים פעם אחר פעם.

ביום רביעי הזמין נתניהו את ראשי הרשויות ביו״ש להרמת כוסית. מחווה יפה. הם דרשו בתים וכבישים, תשתיות והיתרים. הוא אמר שהעוזרים היהודים של הנשיא ביקשו שלא ינהג ״באופן חזירי״ בנוגע לבנייה. לבסוף הוסכם שמסיבות טכניות מוטב כבר שהפעימה תידחה עד אחרי החגים.
ככה נגררים הדברים פעם אחר פעם, כאשר המוטיב החוזר הוא "בקשה אמריקאית" לא להביך את טראמפ. אבל טראמפ, כפי ששמענו, לא מתעניין בבנייה ביו"ש. המסקנה מכל הסאגה היא שהיחיד שנבוך מהבנייה ביו"ש הוא נתניהו עצמו, אפשר כבר לרשום ששנה אחת מתוך הארבע של טראמפ בוזבזה בגלל גרירת הרגליים של ראש הממשלה. חבל.
ערב לפני שנועד עם טראמפ, נפגש נתניהו עם מנהיגי הארגונים היהודיים הפועלים למען ישראל בארה"ב. על סדר היום עמד הזעם המצטבר והלא חדש של ראשי איפא"ק, ועידת הנשיאים, הוועד היהודי-אמריקאי, הפדרציות ואחרים על ביטול מתווה הכותל, על משוכות הגיור, על הפוסט של יאיר נתניהו, ובאופן כללי על הפער המתרחב בין היהדות השמאלנית, הלא אורתודוקסית והאנטי-טראמפיסטית שם, ובין בת דמותה ההפוכה כאן.
אלא שלאחרונה קבוצה של אנשים, מכאן ומשם, החליטה לא רק לדבר על הבעיה אלא לנסות לטפל בה. 12 בוגרים של קרן וקסנר, מישראל ומארה"ב, ניסחו אמנה שמנסה להכניס קצת סדר ביחסים שבין שני הריכוזים היהודיים הגדולים בעולם. "זו לא העבודה אלא המילואים שלי", אומר ארז פדן, בשגרה מנהל בפרקליטות מחוז ירושלים, ולענייננו הדובר הלא רשמי של מנסחי האמנה.
שותפיו האמריקאים היו בין היתר הרב אהרון קלפר, ריימונד פינק ודן סגל, ומהצד הישראלי אורלי גרטי-סרוסי, גדעון מרץ, גדי בלטיאנסקי, עינת הורביץ וברנדה מורגנשטיין - איש איש עם תאריו והרקע שממנו בא. פדן והאחרים נרתמו לפרויקט אחרי שנחשפו לחומרת הקרע בין הקהילות. "הדיון הזה קריטי להמשך קיומו של העם היהודי", חוזר ואומר פדן בשתי שיחות ממושכות שאנו מקיימים.

כדרכם של מסמכים מסוג זה, האמנה עוקפת את הסוגיות הנפיצות כמו הכותל והגיור, שפתרונן איננו בהישג יד כרגע. אף על פי כן, חשיבותה בעצם חיבורה ובעיצוב גבולות הגזרה של הוויכוח.
שלושה חלקים למסמך, שעיקריו מתפרסמים כאן לראשונה. הראשון מגדיר את בסיס מערכת היחסים. בסעיף הפותח נאמר כי "הקשר העמוק וההזדהות עם המורשת והתרבות היהודית, המשלבת זמן ומקום... אשר שורשיה הקדומים בתנ"ך... מסורת רבנית ומנהגים שונים כמו לוח השנה היהודי, עומדת בלב הקיום שלנו כעם". בהתחשב בכך שרוב מנסחי המסמך חילונים, ההצהרה הזו משמעותית ופותחת דלת לשומרי המצוות.
הסעיף הבא, ואולי החשוב ביותר, מנסח במילים עדכניות את הכלל העתיק 'כל ישראל ערבין זה לזה'. "אנו מחויבים ברמה האישית, הקהילתית והלאומית לתמוך ולעזור אלה לאלה בכל זמן, ללא קשר להבדלים ומחלוקות, ובפרט בזמנים קשים", כותבים החברים. אם הנהגות שתי הקהילות יחתמו על הצהרה כזו, יוזמי המסמך עשו את שלהם.
הסעיפים הקשים לבליעה, לפחות לחלק מהישראלים, מגיעים בהדגשת "האחריות והמחויבות של מדינת ישראל לאזרחיה ולתושביה הערבים והאחרים שאינם יהודים". אין מי שיחלוק על החובה להגן על החלשים, אבל ההתעכבות החוזרת ונשנית על הערבים בסעיף אחד ועל מיעוטים בסעיף אחר, נראית כמו דחיפת אג'נדה ופחות כמו ניסוח ענייני.

מה שמוביל לעוד אמירה לא פשוטה. האמנה מעניקה יחס שווה ל"תפקידה המכריע (של מדינת ישראל) בהבטחת עתיד הקיום היהודי", ול"תרומתה המתמשכת של הקהילה היהודית בצפון אמריקה לקיום היהודי בהווה ובעתיד, בהתאם למסורת התלמודית של בבל וירושלים". ובכן, לא. ירושלים עדיפה על בבל, וללא ירושלים גם בבל תחרב. בסיפור הזה כבר היינו.
החלק השני של האמנה עוסק במחויבויות ההדדיות. יהדות צפון אמריקה מתחייבת "להטמיע בכל חבריה את אהבת ישראל ותחושת האחריות כלפי מדינת ישראל". מדינת ישראל מצדה "תיקח בחשבון את העמדה והאינטרסים של הקהילה היהודית בצפון אמריקה וקהילות יהודיות נוספות". הסעיף הזה, שמבחינת היהודים האמריקאים הוא הרגיש ביותר, עוקף כאמור את המכשולים הגדולים, ואפשר לשער שכאן הם ויתרו את הוויתור הגדול.
הפרק השלישי באמנה קורא לכונן "מרחב שיח" בין הצדדים כדי ללבן את הסוגיות השנויות במחלוקת ולהגיע עליהן להסכמה. פדן מדגיש כי המסמך משקף פשרות של כל חברי הקבוצה לאחר ויכוחים סוערים. בעבורו ובעבור חבריו העיקר הוא עצם פתיחת הדיאלוג, ולא בהכרח כל מילה או משפט. גם ממני הוא מבקש "לא להיתפס לסעיף כזה או אחר, או לניסוח שאולי לא לגמרי הולם את השקפת עולמך. כל הניסוחים ראויים לדיון ולליבון נוספים, ובלבד שאמנה מסוג זה תאומץ על ידי נציגים רשמיים של המדינה ושל הקהילה היהודית בצפון אמריקה. זה בנפשנו".
גם אם איננה מושלמת, האמנה כפי שכבר נוסחה היא נקודת פתיחה חשובה מאוד, המניחה ראשי גשר איתנים בין ניו-יורק לירושלים. ערב יום הכיפורים הוא עיתוי טוב להתחיל בבניית הגשר עצמו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg