הגיע הזמן לוותר על הפילטרים המחמיאים
בלי מסכות, בלי זיופים, בלי לטשטש את המציאות גם אם היא לא לגמרי נעימה. ביום הכיפורים נדרשות מאיתנו כנות ונכונות להודות בחולשות
כשטיילנו בארצות־הברית, ידענו שלא נוכל לדלג על קניון אנטילופ. התמונות משם פשוט היו מסחררות מכדי שנוכל לוותר עליו. חפשו בגוגל ותראו את הקשתות המרהיבות של אבן החול, מוּפזת באינספור גוונים של האור המשתבר. בדמיוננו שוטטנו לבדנו בשקט בין זהרורי האור המפעימים. בסופו של דבר זה לא היה בדיוק כפי שציפינו: לא שוטטנו, לא לבדנו בשקט ולא ריצודים צבעוניים. מצאנו את עצמנו כלואים בתור ענק של תיירים רעשניים, מזדחלים מילימטר אחר מילימטר בנתיב הדחוס, וגם קשתות האבן, למרבה הפלא, לא היו כל כך צבעוניות. המדריך האינדיאני לקח מכולנו את הטלפונים וכיוון את המצלמה לפילטר המתאים. בכל כמה דקות פינה חלקת אדמה זעירה כך שתיראה ריקה מאדם, וצילם בזווית מסוימת מאוד תמונות מופלאות ושטופות צבע. התמונות היו דומות מאוד לאלו שרצות ברשת, ולא מאוד דומות למה שראינו סביבנו. הנוף האמיתי היה יפה, אבל לא עד כדי כך ורוד וזוהר, לא כל כך מושלם ונטול פגמים.
יום הכיפורים הוא יום לא צבעוני. יום לבן. הכהן הגדול זנח ביום הזה את בגדי הזהב המפוארים שלו, והסתפק בבגדי לבן פשוטים. גם אנחנו מתעטפים בבגדי לבן, ובהרבה בתי כנסת גם הפרוכת לבנה. בכל ימות השנה אנחנו עטויים במחלצות צבעוניות, חנוטים באיפור ומעובדים בפוטושופ. יום הכיפורים, יום הדין, הוא יום אחד של כנות פשוטה. בלי זהב, בלי צבעים, בלי פוטושופ. הרב עמיטל היה אומר לנו: טיפה אחת של כנות יקרה לפני הקב"ה מזהב ומפז. ביום הכיפורים הגיע הזמן לוותר על הפילטרים המחמיאים, ולעמוד לפני בוראנו כפי שאנחנו באמת.
סליחות בכותל בערב יום הכיפורים. הגיע הזמן לוותר על הפילטרים המחמיאים.
צילום: יהודה פרץ
על שלושה פילטרים מזויפים של האישיות צריך לוותר ביום הזה. הראשון הוא המנהג להשוות את עצמנו לאדם הכי קטן ומרושע שאפשר לדמיין, כדי להציג עצמנו כענקים. הרבה אנשים נוהגים לזרוק את העצם הזו למצפונם, כשהוא מתחיל לגרגר. הם אומרים לעצמם: "אני לא רוצח, אני לא גנב, אני לא אנס, אני אדם טוב". באמת תודה לך על שאינך סוציופת רוצח המונים, אך הציפיות שלך מעצמך צריכות להיות גבוהות יותר.
כמה גבוהות? לדעת הרמב"ם, הכי גבוהות: "כל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו", כתב. אני מסתפק בציפיות נמוכות יותר. את משה רבנו לא ראיתי, אך ראיתי את הרב ליכטנשטיין, ודי בזה כדי שאייסר את עצמי ביום הכיפורים. כל אדם ראוי להיות צדיק כרב ליכטנשטיין, אז למה אני כל כך רחוק מהדרגה הזו? הרב עצמו היה בוכה בדמעות שליש ביום הכיפורים, כך שכנראה הוא חשב שכל אדם ראוי להיות יותר מהרב ליכטנשטיין. זה הכלל הראשון של יום הכיפורים: להסתכל על עצמנו מלמעלה ולא מלמטה, ולראות כמה באמת אנחנו קטנים.
כשאי אפשר לצלם את עצמנו מלמטה, אנחנו נוטים לאמץ זיוף אחר: לעמוד על קצות האצבעות. נשיא ארה"ב הגדול, פרנקלין דלאנו רוזוולט, היה קם מכיסא הגלגלים שלו בכל פעם שהיה מצטלם, וכך אזרחי ארצו כלל לא ידעו שנשיאם הוא נכה. סחתיין לתקשורת האמריקנית של הימים ההם ששיתפה איתו פעולה; אך מה צר שאפילו אז, בעידן תמים יותר, העמדת הפנים הזו הייתה בכלל נחוצה. מותר להודות בחולשות.
נשים אומרות שאם גבר רוצה להתאבד, הוא יכול פשוט לקפוץ מהאגו לאיי־קיו. זה נכון לא רק לגבי אינטליגנציה, ולא רק לגבי גברים. בכל התחומים, אנחנו נוטים לטפח דימוי עצמי המנותק מהיכולות האמיתיות שלנו. גם אם אנו חוששים שבני אדם יזלזלו בנו בגלל חולשותינו, הקב"ה לא יבוז לנו. ולפניו נעמוד ביום הזה בלי מסננים, עם כל חולשותינו, בכיסאות הגלגלים שלנו, בלי שנעמיד פנים שאנחנו גבוהים מהחיים, או גבוהים מהאמת.
הפילטר המזויף השלישי שבו אנחנו נוטים להשתמש הוא הערפול. ככל שהעור פחות חלק, אנחנו בוחרים בתמונה מטושטשת יותר. ברזולוציה נמוכה, כל אחד יכול להיראות כמו דוגמן. אבל יום הכיפורים דורש מאיתנו תמונה חדה, לפעמים אכזרית, תמונה של מאה מגה־פיקסל. אין די באמירה כללית מעורפלת: אני אדם טוב, דואג למשפחתי, שומר מצוות, הכול בסדר. הווידוי המפורט של יום הכיפורים תובע מאיתנו להפוך כל אבן באישיותנו, גם את אלו שמתחת להן עלול להסתתר עקרב.
רק אחרי שנמחק את שלושת הפילטרים המזויפים הללו, נוכל לומר בלב שלם את המילים הקשות: על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. ונדע אז שבמשפט הזה אנחנו לא המקום ואנחנו לא הקהל, אנחנו העבריינים. ואחרי שהודינו בזה, מותר לנו להתפלל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם