לבנות ולהיבנות: גם לדרוזים שמורה הזכות לדירה
כאשר צעיר דרוזי או משפחה דרוזית צעירה רואים את תוכניות 'מחיר למשתכן', בעוד שלהם אין פתרון הולם, תחושת הקיפוח מתעצמת
הדרוזים, מיעוט קטן במזרח התיכון, חזק, סגור ושמרן, עוברים שינויים דרמטיים בשני העשורים האחרונים. מעמדם של הדרוזים והשתלבותם בחברה הישראלית, כמו גם הצלחות בני העדה בתחומים שונים ורבים - שזורים בקורותיה של מדינת ישראל והתפתחותה. אני גאה על כך שהקהילה הדרוזית, שהייתה הקטנה והענייה ביותר, פרחה והפכה בעמל בניה לאחת הקהילות החזקות ואולי גם המשפיעות ביותר בישראל.
ההישגים המרשימים בחינוך ובהשכלה הגבוהה, והדומיננטיות בשירותי הביטחון, הופכים את הדרוזים לנושא מרתק ומעניין בהתפתחותה של החברה הישראלית על גווניה ועדותיה. למרות הבירוקרטיה הישראלית הצליחו הדרוזים לבנות ולהקים אזורי מסחר ותעשייה מוצלחים, אך על המדיניות המפלה של משרדי הממשלה הישראליים בכל הנוגע לנושא הבנייה לזוגות צעירים והתפתחות היישובים, הם טרם הצליחו להתגבר.
החמדנות העקבית של מנהל מקרקעי ישראל כלפי אדמות הדרוזים ואי הקצאת קרקעות להתפתחות, לצד הכישלון המתמשך של גופי התכנון הלאומיים לאשר ולאפשר את התפתחות היישובים כנדרש - גורמים סבל רב לאלפי צעירים דרוזים. התנהלות זו מאיימת במפורש על דרך חייהם והזדהותם המוחלטת עם המדינה בעתיד. כל פניותינו למוסדות המדינה הרשמיים והלא רשמיים עלו בתוהו. מעולם לא חשבנו שנצטרך לעלות על בריקדות ולצאת נגד המדיניות המפלה והמקפחת, אבל ייתכן שצריך להקדיש לכך מחשבה נוספת.
אני סבור שכאשר צעיר דרוזי או משפחה דרוזית צעירה רואים את תוכניות 'מחיר למשתכן', בעוד שלהם אין פתרון הולם, תחושת הקיפוח מתעצמת. תחושה זו עלולה להוביל למעשים שיאלצו את המדינה להבין בדרך הקשה שגם לנו מגיע.
בנוסף למחדל הקרקעות, המדינה גם אינה מוצאת לנכון להעצים את הכפרים הדרוזיים, בדומה לערים מרכזיות אחרות בישראל, על ידי בניית אזורי תעסוקה, תעשייה ומסחר בסמיכות אליהם, ובכך היא למעשה מונעת כניסת חמצן למגזר וחונקת אותו. כיצד ייתכן שבטקסי יום הזיכרון כולם מאחורינו, שבעת בחירות נוהרים אלינו כל הפוליטיקאים, ושכאשר מגיעה העת להתנדב לצה"ל טובי בנינו הם הראשונים להתגייס ליחידות המובחרות - אבל כאשר צעירים אלו רוצים להתחיל בחייהם ולהתגורר ליד משפחתם, לפתע המדינה מפנה אליהם את גבה?
אין דרכי לבכות על מר גורלי. בזמן שירותי כקצין בצבא בשלהי מלחמת לבנון הראשונה, גמלה בלבי ההחלטה לשנות את מסלול חיי ולהשפיע בחברה הישראלית. אולי מראות הזוועה שנגלו לעיניי השפיעו על ההחלטה, אולי היה זה מצב בני עדתי העגום והיחס אליהם, ואולי הרצון להוכיח שגם מעמדת הנחיתות של בן מיעוט זניח אני יכול, ועוד איך יכול, להשפיע ולשנות.
ואכן, כשפשטתי מדים נכנסתי לשדה הפוליטי הזרוע מוקשים. בגיל 27 נבחרתי באתגר פוליטי דרמטי לראש המעצה המקומית ג'וליס. בהמשך נבחרתי לכנסת והשפעתי בוועדות החשובות. כיהנתי בכל תפקיד אפשרי למעט תפקיד היו"ר, וכך הייתה דרכי סלולה ובטוחה לשולחן הממשלה גם כסגן שר הפנים, וגם בבחירה דמוקרטית לשר הלא יהודי הראשון בתולדות המדינה.
אף פעם לא חיכיתי שיחלקו לי מתנות ולא ביקשתי דבר. נשבעתי לעצמי, לבוחריי ולבני עדתי, כי אלחם ואקבע סטנדרטים חדשים לנציג המיעוט. באמצעות הדרך הארוכה שעשיתי, ברצוני להראות בעיקר לבני עדתי כי אפשר תמיד לנפץ את תקרת הזכוכית - לא בבכי ולא בנהי, אלא באמונה רבה, בכישרון ובעמל רב.
זו הרגשתי גם כלפי הקצאת הקרקעות. לצעירים שלנו מגיעה הזדמנות לרכוש דירה בדיוק כפי שמגיעה לכל צעיר בישראל. העדה הדרוזית רואה עצמה חלק בלתי נפרד מהמדינה. הגיע הזמן שגם המדינה תתייחס אליה ככזו, ולא רק בעת צרה.
הדרוזים מקבלים חיבוק ביום הזיכרון, אבל מוזנחים בתחום הבינוי והפיתוח. על המדינה להפסיק להערים עלינו קשיים תחושת הקיפוח של הצעירים הדרוזים שאין להם פתרון דיור הולם, עלולה להוביל למעשים שיאלצו את המדינה להבין שגם לנו מגיע.
הכותב כיהן בעבר כשר לענייני מיעוטים מטעם מפלגת העבודה
אקו"ם