ראשי » חדשות » דעות

האם דונלד טראמפ הולך בדרכו של רייגן?

כמו בשנות השואה, כל עוד הנשיא האמריקאי ייאבק באיראן ישראל צריכה להושיט לו את מלוא הסיוע, ולהתעלם מהפגמים באופיו ובהתנהלותו. אחרי הכול, לאמריקה כבר היה נשיא שהאליטה לעגה לו אך דווקא הוא זה שהפיל את אימפריית הרשע של תקופתו

טענו שהוא שטחי, לעגו שהוא רואה את העולם בשחור לבן, כעסו שהכניס לבית הלבן את עולם השעשועים, ביקרו את חוסר בקיאותו בסוגיות בינלאומיות, דיווחו שהוא מחליף יועצים כמו גרביים וצקצקו שהוא הנשיא הזקן ביותר שהיה. למרות כל אלה, על שמו של רונלד רייגן, רשומה אחת ההצלחות האמריקניות הכבירות בהיסטוריה: ריסוק ברית המועצות.

טראמפ מטיל סנקציות על איראן: (צילום: רויטרס)
 

רייגן הגדיר אותה 'אימפריית רשע', כינוי שבשעתו זכה לקיתונות בוז מצד מבקריו הליברליים. אלא שכיום כולם מודים שרייגן, "בסך הכול שחקן קולנוע שהגיע לבית הלבן", כפי שהירבו לתאר אותו אז, היה נשיא מוצלח מאוד שהפך מודל לחיקוי.
  
המקבילה של רייגן וברית המועצות לימינו היא כמובן הנשיא הנוכחי ו'אימפריית הרשע' של תקופתנו – איראן. דונלד טראמפ זוכה לקיתונות כפולים ומכופלים של לעג ובוז מצד האליטה האמריקנית. אפשר להבין ואפילו להצדיק את היחס הזה. אבל רדוד ונרקסיסט ככל שיהיה, טראמפ הוא נשיא ארה"ב ואותנו הישראלים לא צריך לעניין כמלוא הנימה מה הדפקטים באופי שלו. כי בליל שבת סובב טראמפ במאה ושמונים מעלות את הגה הנסיגה האמריקנית מהמזרח התיכון, והודיע על כוונתו לבלום את איראן. מבחינת האינטרס הישראלי כמעט שאי אפשר לבקש יותר.

ישראל מנסה כבר שנים רבות לשכנע את העולם בכלל, ואת ארצות הברית בפרט, שמאיראן נשקפת סכנה לעולם החופשי כולו. כשהנשיא הקודם-קודם, ג'ורג' בוש הבן, התכונן לצאת למלחמה בסאדאם חוסיין, ראש הממשלה דאז אריק שרון אמר לו בבדיחה די רצינית שאם כבר מלחמה, עדיף לטפל באיראן. בוש שקע בעיראק ולא המשיך לאיראן. אובמה בכלל ראה באייתולות כוח חיובי ודה פקטו מסר לידיהם את סוריה ועיראק. כך, אחרי 15 שנה, מגיע סוף סוף נשיא אמריקני שרואה עין בעין עם ישראל את הבעיה האיראנית, לא ממצמץ מולה אלא מתייצב בעיניים פקוחות, וכמו רייגן בשעתו, הולך נגד הממסד, היועצים, המומחים והפקידים, וכופה עליהם לתת לה מענה.

בשלב מוקדם זה עדיין אין לדעת מהם הצעדים המעשיים שינקוט טראמפ ועד כמה ירחיק לכת בדחיקת איראן לפינה. ואולם עצם התפנית היא אירוע חשוב מאין כמותו. אם ההיגיון ולא השיגעון היה מנהל את סדר היום הישראלי, כולנו לא היינו מדברים עכשיו על סגירת התאגיד, לא על ליאור חורב, לא על המפכ"ל אלשיך וגם לא על חקירות נתניהו שלא נגמרות. במקום כל אלה היינו מדברים על נושא אחד בלבד: איראן.
 
בעת הזו מתבקש שמומחים ישראליים יציעו דרכים מעשיות ליישם את המשנה שהציג טראמפ. במקום שכל מיני לשעברים, כמו אהוד ברק ועוזי ארד, יעסקו בקטנות ורק יחפשו מה לא טוב בגישה של נתניהו, מצופה מהם ומאחרים להפרות את השיח את הישראלי והאמריקני בדרכים למינוף ההזדמנות. אגב, בהתחשב בכך שברק וארד דיברו פעם על הסכנה האיראנית ממש באותן מילים של נתניהו, אי אפשר שלא לחשוד שמניע אישי עומד ברקע ההיפוך בעמדתם.

על כל פנים, אם האסטרטגיה החדשה של טראמפ תבשיל לכדי מדיניות נשכנית, ישראל עשויה למצוא את עצמה בדילמה דומה לזו של מלחמת המפרץ הראשונה או של הישוב היהודי בשנות השואה. בשתי תחנות הזמן ההן, המערב נלחם עבור העם היהודי את המלחמה הגדולה, מה שהביא את המנהיגים להפסיק את המלחמה הקטנה. כלומר, בשנות מלחמת העולם השנייה חדלו ההגנה והאצ"ל את המאבק לסילוק הבריטים מהארץ, בין היתר כדי שלא להפריע למאמץ להבסת הנאצים.
 

חמישים שנה מאוחר יותר, החליט ראש הממשלה יצחק שמיר שלא להגיב להתקפות הטילים מעיראק כדי לא להביא לפירוק הקואליציה המערבית נגד סאדאם חוסיין. עם כל הכעס על הפגיעה בעורף הישראלי, האינטרס הישראלי הקר היה להמשיך לאפשר לקואליציה להשלים את מלאכת נטרול אחד מאויבנו הגדולים.

מבחינות רבות, ישראל בעידן טראמפ מוצאת את עצמה במצב דומה. הנשיא האמריקני מתכוון להיאבק – ועוד יש להמתין ולראות האם הכוונות יהפכו למעשים – באויב מספר אחת שלה, קרי איראן. הנשיא גם פועל נגד האו"ם בדיוק בהתאם כמעט מוחלט להשקפה הישראלית. שלישית, חרף הגבלות הבנייה ביו"ש, גישתו עדיין עדיפה עשרות מונים על זו של ברק אובמה. טראמפ אמנם נופל בפח "הסכם השלום שבהישג יד", בין היתר משום שנתניהו לא אומר שהדבר בלתי אפשרי, אבל הוא לא רואה בהתנחלויות מכשול לשלום, לא דורש מדינה פלסטינית ולא מגנה את ישראל השכם והערב.

בנסיבות החיוביות האלה, דומה שישראל הרשמית צריכה לאמץ את האיפוק של בן גוריון משנות ה-40 ושל שמיר משנות ה-90. כל עוד טראמפ יעשה בשבילנו את העבודה, תפקידנו בכוח לא להפריע – לא לעצמנו ולא לאמריקנים, כפי שעושים למרבה הצער גם בכירים אחרים לשעבר. עם זאת, בצד האיפוק, יש לזכור שלאותו בן גוריון היה בשעתו את שמיר, שהתעקש להמשיך במאבק בבריטים בניגוד לעמדת הנהגת הישוב. על אותו המשקל, יש לסייע לנשיא האמריקאי ככל הניתן בחזית האיראנית, אך לא לשכוח ולא לוותר על האינטרסים החיוניים בגזרה הפלסטינית.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אריאל כהנא

הפרשן המדיני של "מקור ראשון"

לכל הטורים של אריאל כהנא