ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

ההיסטוריה הסודית של תושבי מזרח י-ם נחשפת

מאז 1967 שקועים ערביי מזרח י-ם בסבך זיקות פוליטיות: אזרחות ירדנית, מסמכים ישראליים, זכות הצבעה ברש"פ, וגם טורקיה נדחפת להם לחיים. ד"ר אמנון רמון חזר למסמכים המסווגים וגילה איך משפט של מנחם בגין ושיחת טלפון של משה דיין הנציחו את השסע בבירה

שחור השמיים עמוסי הכוכבים החל אט־אט להתפוגג בבוהק אדמדם של ניצני השחר. לחות הטל הצטברה על משאית הפירות של פאדי, שבאותה העת גמע לגימות אחרונות מכוס הקפה השחור שבישלה לו אשתו. אחר כך יצא מביתו, הידק את חבלי הארגזים והתניע את המשאית. הוא לא תיאר לעצמו שהיום, היום הזה ממש, הוא עתיד להיות שותף להכרעה היסטורית שתשפיע על חייהם של מאות אלפי בני אדם.

היו אלה ימי קיץ 67', זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. אלפי חקלאים פלסטינים מיהודה ושומרון מצאו עצמם בעננת חוסר ודאות באשר לעתידם הכלכלי. האם ממשלתה של מדינת היהודים תתיר להם להציע את מרכולתם בשווקים שבתחומיה? האם תאפשר להם להמשיך ולמכור תוצרת חקלאית מעבר לירדן, אף שהנהר הפך פתאום לקו הגבול? איש לא ידע לבטח. אלה היו השאלות שצפו גם בראשו של החקלאי פאדי, במהלך נסיעתו מזרחה. כאשר הגיע לגדות מימיו הרדודים של הירדן, עצרו אותו החיילים במחסום כדי לברר מה מטרת הנסיעה. לאחר חילופי דברים קצרים הם פנו לקצין התורן, לברר מהן הפקודות בנוגע למעבר סחורות חקלאיות. הקצין, שעדיין לא התוודע לנהלים שנקבעו אחרי המלחמה, פנה אל הדרג הבכיר ממנו, שהעביר את השאלה הלאה עד שהתגלגלה לפתחו של שר הביטחון משה דיין.
 
מאז סיום המלחמה הספיקה השדולה החקלאית הישראלית להפעיל לחצים כבדים נגד הכנסת סחורה פלסטינית מיהודה ושומרון, בטענה כי זו תפגע בפרנסתם של המגדלים היהודים. בעוד פאדי ממתין במחסום שבגבול, קיבל דיין טלפון מאיתן הישראלי, קצין החקלאות במנהל האזרחי: הלה המליץ להעניק היתר מעבר למשאית הזו ולדומותיה, וכך לספק מענה לייצוא הפירות מיהודה ושומרון, וגם להפחית את הביקורת הבינלאומית על ישראל. שר הביטחון השתכנע, וכך נולדה מדיניות "הגשרים הפתוחים" בין ישראל לירדן.

"ההחלטה ההיא של משה דיין, בעקבות אותה משאית בודדה, קבעה במידה רבה את גורלם של עשרות אלפי התושבים במזרח ירושלים", טוען ההיסטוריון ד"ר אמנון רמון, חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. "כך למעשה ירדן נותרה שחקן פעיל, חשוב ורלוונטי - לא רק בכלכלת הגדה המערבית, אלא גם בזהות של המזרח־ירושלמים. הוצאתם מן השוק הישראלי והשארתם בשוק הירדני גזרה אנומליה על מעמדם, מה שהתבטא בהמשך בהפיכתם לתושבים שאינם אזרחים: תעודת הזהות שלהם ישראלית, אולם מצוין בה כי הם אזרחי ירדן. עם השנים הפך סיפורם של ערביי מזרח ירושלים לבעיה חריפה עבור מדינת ישראל כולה".

מכון ירושלים למחקרי מדיניות השיק בחודש שעבר את ספרו של ד"ר רמון "תושבים, לא אזרחים: ישראל וערביי מזרח ירושלים 1967־2017", המוקדש כולו לחקר ההיסטוריה והמעמד המשפטי של תושבי מזרח העיר. במשך חמש שנים נבר רמון במסמכים ופרוטוקולים שעד לא מכבר הוגדרו סודיים, על מנת לנסות ולהבין כיצד נקבעה הגדרתה של האוכלוסייה הזו, מה היו השיקולים שהנחו את מקבלי ההחלטות, ומה הביא את הממשלה לשרטט את מפת ירושלים כפי שאנו מכירים אותה היום. ומתברר שכמעט כל הרעיונות, הוויכוחים והתוכניות החדשות של ימינו הופיעו כבר אז, ב־1967, ושכל הבעיות המוכרות של מזרח ירושלים גם הן אינן חדשות.

"לפני כמעט שלושים שנה קיבלתי עבודה במכון ירושלים, במסגרת מחקר שהוביל פרופ' ישראל קמחי", מספר ד"ר רמון – שמשמש היום גם כסגן ראש המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה ביד יצחק בן־צבי, ומרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון. "ראש עיריית ירושלים טדי קולק ביקש מאיתנו לערוך מחקר על השירותים העירוניים בשכונות המזרחיות. הייתי כל כך צעיר, שכאשר הלכתי לראשי האגפים בעירייה להציג להם שאלות, הם לא האמינו שהם אמורים להתייחס אליי. גידלתי זקן כדי שיקשיבו לי ויתנו לי תשובות. היום הזקן שלי כבר מתחיל להלבין, ועל חלק מהשאלות טרם קיבלתי תשובות".
 

ספרו של רמון, על 400 עמודיו, מבקש להתחקות אחר גלגוליו של מעמד התושבים הערבים במזרח העיר - החל ממלחמת ששת הימים, דרך האינתיפאדות, תהליך השלום ובניית גדר ההפרדה ועד לימינו אנו – ולהאיר לראשונה סוגיות שעד כה היו לוטות בערפל.

"אם נחזור לאותם ימים היסטוריים של יוני 67', יש דבר אחד שאי אפשר להימנע מלקבוע: שום דבר לא היה מתוכנן - כולל המלחמה עצמה, ובוודאי בחזית המזרחית", אומר רמון. "מה שקרה בירושלים התגלגל ללא שליטה וללא כוונת מכוון, וזה כדור שלג שאנו כלואים בתוכו עד היום".

בשעות הערב של 5 ביוני, בתום היום הראשון למלחמה, התכנסה הממשלה כדי לדון בשאלה האם להורות לצה"ל להיכנס לעיר העתיקה, והאם לכבוש אותה ואת השכונות שסביבה. "כמה שרים בולטים חוששים מאוד ממהלך כזה, ומנסים להניא את ראש הממשלה לוי אשכול מלהורות על כיבוש העיר", משחזר ד"ר רמון. "מובילי הקו הזה הם שר החינוך זלמן ארן ממפא"י, שרי מפ"ם מרדכי בנטוב וישראל ברזילי, ושרי המפד"ל משה חיים שפירא וזרח ורהפטיג. שרי המפד"ל אף צידדו במינויו של דיין לתפקיד שר הביטחון מתוך מחשבה שהוא ימנע מלחמה וכיבושים. בישיבת הממשלה הם טענו שאם בכל זאת נשתלט על ירושלים המזרחית, יש להביא לבנאום העיר, וזאת בהתאם לתוכנית החלוקה מ־1947 שקבעה כי האו"ם ישלוט בה. למחרת, ביומה השני של המלחמה, דיין עצמו עולה לפסגת הר הצופים, רואה את כנסיות העיר העתיקה, ואומר 'בשביל מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה?'"

כלומר, באותו שלב הממשלה לא מעוניינת בכלל בעיר העתיקה.

"בהחלט לא, החשש הוא גדול מאוד. זה משקף את הלך הרוח בתנועה הציונית כולה, שרואה את העיר העתיקה ועומס הבעיות שבה, ומעדיפה לוותר. השרים יגאל אלון ומנחם בגין לוחצים לכבוש מיד את העיר, אבל הם בדעת מיעוט.

"ב־6 ביוני בשעות הערב משתנה האווירה, ובישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון מתקבלת החלטה לכתר את העיר העתיקה ולהסמיך את שר הביטחון להורות לצה"ל להיכנס אליה. למחרת בבוקר דיין מאשר את הכניסה אל בין החומות. בעוד הצנחנים נערכים לקרב, ראש הממשלה אשכול תוהה בדיון בלשכתו 'איך נחיה עם כל כך הרבה ערבים?'. יועצו יגאל ידין משיב לו שהערבים יברחו, כמו שקרה בתש"ח. 12 שעות נוספות עוברות, הצנחנים כבר בכותל, דיין מכריז שחזרנו למקומות הקדושים ולא ניפרד מהם לעולם".

גורמי הביטחון, שמרגע שחרור העיר הפכו למשפיעים ביותר על עיצובה של ירושלים המתרקמת מחדש, הופתעו לגלות שהתחזיות על מנוסת הערבים התבדו. "כבר למחרת יתברר שטעיתי", כותב מפקד פיקוד מרכז האלוף עוזי נרקיס ביומן, שמובא בספרו של רמון. "תושבי מזרח ירושלים לא ברחו. הם הסתתרו במרתפיהם, ומשנדמו היריות – עלו כולם ממחבואיהם. זכורני איזו הפתעה הייתה זו לכולנו, שהחלו האזרחים לצאת לרחובות".
  

ב־11 ביוני שוב מתכנסת הממשלה, אלא שעתה המצב שונה. צה"ל כבש את מזרח ירושלים, ולהפתעת כולם, גם את תושביה. בדיון עלתה השאלה - אם כן, מה עושים עכשיו? הראשון שהציג תוכנית ומפות משורטטות בסוגיית גבולות העיר, היה האלוף רחבעם זאבי, אז עוזרו של ראש אגף המבצעים. "גנדי מציע לספח לעיר שטח של 200 קמ"ר, ובתוכו 100 אלף תושבים ערבים", מסביר רמון. "הוא רצה לכלול בתוך ירושלים את אזור אדומים – היכן שהיום נמצאים כפר־אדומים, מעלה־אדומים ומישור־אדומים – וכן בקצה הצפוני את עטרות, ובדרום עד בית־ג'אלה".

התבטאותו של ראש הממשלה נתניהו לפני שבועות אחדים, כשהגדיר את מעלה־אדומים "ירושלים רבתי", תואמת למעשה את ההצעה ההיא של גנדי. "במסמך נלווה אומר האלוף זאבי שאם נספח יותר מדי ערבים, נקים להם מועצה אזורית נפרדת", ממשיך רמון. "גם זו אפשרות שהמדינה בוחנת היום אם ליישם בשועפאט. הגרעין של הרעיונות הללו, היה כולו אצל גנדי. גם הצעת הסיפוח של נפתלי בנט וגם תוכנית ההכרעה של בצלאל סמוטריץ' נידונו כבר בממשלה".

מה ההיגיון שעמד אז מאחורי התוכנית להקים עיר גדולה כל כך?

"גנדי היה איש צבא - ולמעשה היה כמעט היחיד שהכיר את השטח; שאר חברי הממשלה כנראה לא היו בקיאים. הוא זיהה כמה נקודות חשובות. לפני הכול, גנדי רצה לבסס עיר גדולה, עיר מחוז, שיהיה קשה להכניס אותה למצור כפי שקרה ב־48', או לחצות אותה בקו גבול. לכן הוא רצה לספח לירושלים את מעיינות ואדי קלט, על מנת שלא תהיה בעיית מים. את אזור עטרות הוא רצה לספח בגלל שדה התעופה שהיה שם כבר אז. היו שהרחיקו לכת עוד יותר מגנדי. השרים יוסף ספיר וזרח ורהפטיג רצו לספח גם את בית־לחם לצורכי תיירות, ויגאל אלון הציע לספח את הר חברון, ביתר הקדומה ובקעת הירדן".

שרי הממשלה השתכנעו מדבריו של גנדי, אלא שאז הכניס דיין למשוואה את האיום הדמוגרפי. "שר הביטחון מופיע לפתע עם טבלאות של מספר התושבים הערבים בשכונות מזרח ירושלים ועם הערכות לגבי קצב הגידול שלהם במשך השנים, ושרי הממשלה נבהלים", מתאר רמון. בישיבת ממשלה ב־25 ביוני אמר דיין: "אני מכיר את התיאבון של היהודים. אם מצרפים את שדה התעופה קלנדיה ואת ואדי קלט, זה לא סיפוח החלק השני של ירושלים, זה חציית הגדה המערבית לשני חלקים, החלק הדרומי והחלק הצפוני, ואני נגד זה. אז לא יהיה לנו שדה תעופה בירושלים. כל זמן שהשטח בידינו אפשר לטוס לשם. אבל בגלל שדה תעופה אני לא בעד קלנדיה ולא בעד עוד עשרה כפרים נוספים עם 20 אלף תושבים". "שוב, כבר אז עלתה מחלוקת על אזור E1 והמשמעויות שלו", אומר רמון.
 

בסופו של דבר הממשלה דחתה את הצעתו של גנדי, והכריעה לטובת תוכניתו של דיין. "העיקרון שנקבע אז היה מקסימום שטח – כדי לאפשר בניית שכונות יהודיות גדולות - ומינימום ערבים", מסביר ד"ר רמון. בהתאם לכך הוחלט לספח 70 קילומטרים רבועים, יותר מפי עשרה מגודלה של העיר המזרחית, ולכלול בהם גם אצבע טריטוריאלית צפונית המגיעה עד שדה התעופה בעטרות. מספר הערבים המתגוררים בשטח הזה עמד אז על 70 אלף. ב־27 ביוני התקבל בכנסת חוק המאפשר לספח שטחים ולהחיל בהם את המשפט הישראלי, וכבר למחרת מספחת ישראל את מזרח ירושלים, תוך ויתור מודע על קבר רחל ונבי־סמואל. רק מאוחר יותר התברר כי בטעות סופח לעיר גם מחנה הפליטים שועפאט.

בשבועיים שלאחר המלחמה קיימה ממשלת ישראל שמונה ישיבות שהתגלו כמכריעות עבור עתידה של ירושלים. בישיבות האלה התגבשה למעשה תבנית העיר כפי שאנו מכירים אותה כיום. השאלות המרכזיות שעלו שם לדיון נגעו לגורל השטח ולתגובה הבינלאומית להתרחבותה של מדינת ישראל. כבר ב־11 ביוני עלתה בישיבת הממשלה הדילמה סביב תושבי העיר. שר השיכון מרדכי בנטוב, מהאגף השמאלי בממשלה, התריע מפני חלוקת האוכלוסייה בבירה לשני סוגים - אזרחים יהודים של מדינה דמוקרטית, ותושבים ערבים שיחיו תחת ממשל צבאי, ויהיו במעמד נחות יותר. "אנחנו על ידי כך מתחילים מיד עם אפליה, וצריך לראות את הדברים האלה מראש", אמר. ראש הממשלה אשכול העיר ואמר: "זה לא דומה לשום מקום אחר שיש בו 800 או 900 אלף ערבים, כמו שיש בגדה המערבית. את ירושלים אנחנו ודאי נחזיק על הערבים שיש בתוכה, ובמידה ואנחנו נכנסים מהר ככל האפשר לחיים נורמליים, זה יותר טוב". כשבנטוב ואשכול אומרים שתושבי מזרח ירושלים צריכים לקבל אזרחות מיד, מנחם בגין משיב להם במשפט אחד: "לא באופן אוטומטי".

"כשאני מנסה להתחקות ולהבין כיצד נוצר המעמד המשונה של ערביי ירושלים, אני מגלה שהכול מתחיל באמירה הזו של בגין", אומר רמון. "אחרי המלחמה באים אנשי משרד המשפטים לממשלה ואומרים שחייבים להתחיל ביישום פתרון למעמד הערבים, ואז הקו שהציע בגין הוא שמוביל גם את אנשי המשרד. כשעוזי נרקיס תוהה מי אם כן יהיה אזרח, משיב לו שר המשפטים יעקב שפירא: 'שירותים צריך לתת לכל התושבים, אולם לפי החוק הקיים אין אזרחות אבטומטית'. הממשלה הניחה שתינתן אזרחות – אחרי שהתושבים יבקשו אותה. לנגד עיני השרים עמד התקדים של ערביי 48', שקיבלו אזרחות בשלבים, עד שבסופו של דבר הפכו כולם לאזרחים ישראלים. אלא שבמקרה הירושלמי רוב התושבים הערבים לא ביקשו אזרחות, והמצב הזמני נמשך כבר חמישים שנה".

מה תקע את התהליך?

"זו נקודה מאוד חשובה: בניגוד לגבולות 48', שמבחינת ישראל היו קשיחים, בגבולות החדשים של 67' ישראל נהגה בגמישות. ערעור הגבולות החל במדיניות הגשרים הפתוחים של דיין, בעקבות אותה משאית פירות שביקשה לסחור בירדן. לא מדובר רק בעניין כלכלי: אם הקשר עם ירדן נמשך, אז ירדן משפיעה ביהודה ושומרון, והיא ממילא משפיעה גם על מזרח ירושלים, שהרי אין גבול פיזי בין העיר לבין יו"ש. לערביי 48' לא הייתה אופציה להישאר עם אזרחות אחרת, שאינה ישראלית, כי פלשתינה המנדטורית שבה הם חיו כבר לא קיימת. לעומת זאת לערביי ירושלים יש אופציה, בגלל דיין - אזרחות ירדנית. ירדן פועלת בענייני הר הבית, מפעילה עד היום את בתי הדין השרעיים, החינוך בירושלים הוא ירדני, וירדן אפילו שילמה שכר למורים. כלומר, ישראל כבשה שטח וסיפחה אותו, אבל את האזרחים והמשילות בהם השאירה לשלטון ירדן, שהייתה אז מדינת אויב".
 

איזה אינטרס היה לממשלה להשאיר את האויב רלוונטי בשטח?

"כשיש אפשרות של תושבות ישראלית ואזרחות ירדנית, בעצם כולם מרוויחים. הירדנים נשארים רלוונטיים למרות ההפסד במלחמה; הערבים מקבלים מצד אחד תושבות ישראלית - עם זכות הצבעה לעירייה, חוק בריאות, ביטוח לאומי, תעודת זהות כחולה, ועם אפשרות לעבוד ולנוע בתחומי ישראל – ומצד שני, הם עדיין שומרים על זהות ערבית.

"בסופו של דבר, ישראל כבשה שטח ללא תכנון, הופתעה לגלות שיש בו גם אזרחים, ואז החליטה שתספח את האדמה, אבל לא את האנשים שעליה: אותם היא תשאיר באחריות האויב. במבט היסטורי, היה לכך מחיר. אילו היה גבול קשיח ללא נוכחות ירדנית, ערביי מזרח ירושלים היו אומרים 'לא נותר לנו אלא להפוך לישראלים'. וזה לא הסוף: בשנות השבעים נוצר תהליך שבו העולם מכיר באש"ף, במקום בירדן, כמייצג הפלסטינים. גם הפלסטינים מתנערים מהממלכה הירדנית. האינתיפאדה הראשונה היא בחלקה לא רק נגד ישראל, אלא גם נגד ירדן. אז ירדן אומרת, 'אוקיי, הם מסתדרים לבד', ומתנתקת חלקית. רק חלקית, כי כל עוד אין מדינה פלסטינית, ירדן רלוונטית. והכול מסתבך עוד יותר בהסכם אוסלו, כשישראל מכירה בזיקת המזרח־ירושלמים לרשות הפלסטינית, ומאפשרת להם להצביע למוסדות שקמו ברמאללה. כך הפכנו אותם לאנדרוגינוס: פעם הם ירדנים, אחרי זה פלסטינים, וכל זה בתוך תחומי ישראל.

"אחרי שהממשלה כבר אמרה שכולם יהיו אזרחים רק לא אוטומטית, בא ב־2006 ראש הממשלה אהוד אולמרט ואומר: 'בוודאי שיש לנו עניין לשמור על הזיקה הפלסטינית של תושבי מזרח ירושלים. מדינת ישראל מעולם לא חשבה שכל ערביי מזרח ירושלים יהיו אזרחיה וישתתפו בתהליכי הבחירות בה. היות שאנחנו לא מעוניינים שהם יצביעו לכנסת, אנחנו צריכים להסכים שהם ישתתפו בבחירות שמתקיימות ברשות הפלסטינית'. ובעקבות המשא ומתן עם אבו־מאזן, אולמרט גם אומר ב־2008: 'הבנתי שהאיחוד שאנו מדברים עליו הוא יותר סיסמה ממציאות. עלינו להשאיר בשליטתנו רק את מה שחיוני ובלתי נמנע, אחרת נאבד את הכול'. זה מסר שסותר את כל מה שאמרה ממשלת ישראל עד אז. אם זה לא מספיק, לאחרונה ישראל מאפשרת גם פעילות ונוכחות טורקית במזרח ירושלים. ממש סבך של זהויות. אז כשמודעים להיסטוריה ולמציאות, איך אפשר להתפלא על כך שהמזרח־ירושלמים עדיין לא לגמרי מכירים בריבונות ישראל?"

המעמד שניתן לערביי מזרח ירושלים, כתושבי קבע שאינם אזרחים, אמור להעניק להם את כל השירותים והזכויות שמהם נהנים אזרחי מדינת ישראל, למעט הצבעה בבחירות לכנסת ונשיאת דרכון ישראלי (לעירייה הם יכולים להצביע, אך נמנעים מכך במופגן). המשפט הבינלאומי מקבל את קיומו של מעמד כזה בתנאי שהוא זמני, וכך אכן הגדירה ישראל את המצב במזרח ירושלים. מי שנתן את הגושפנקא המשפטית לכך היה השופט אהרן ברק בפסק דין עווד (1988), כשקבע כי חוק הכניסה לישראל תקף גם לגבי תושבי מזרח ירושלים; היחס אליהם הוא כמהגרים שנכנסו אל מדינת ישראל, ולא כילידים שמצאו עצמם פתאום תחת ריבונות ישראלית.
 

שופטי בג"ץ אפשרו לשלול את מעמד התושב של ערבי ממזרח ירושלים בשל עילות שונות, אך למעשה הכירו בזכות של תושבי הקבע לבקש אזרחות. בפועל, מדינת ישראל הציבה חסמים בירוקרטיים שמביאים לדחייתן של מרבית בקשות האזרחות, ומנגד השתמשה ביד רחבה באפשרות של הפקעת התושבות. כך למשל, תושב מזרח ירושלים שעוזב את גבולות העיר - אפילו לכפר־עקב הסמוך, או לכל עיר בישראל – ייתכן שתישלל ממנו התעודה הכחולה. אפילו מעבר דירה לרחוב סמוך, שבמקרה נמצא מעבר לקו המוניציפלי של ירושלים, יביא לאובדן המעמד של תושב. יש לציין כי בשנים האחרונות שופטי בג"ץ מכרסמים בפסק הדין של ברק, ומעניקים יותר ויותר זכויות לערביי מזרח ירושלים - למשל הגדרתם כילידים ולא כמהגרים, או הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות של שרי הפנים בדבר הפקעת תושבות. ועם זאת, לא חל שינוי של ממש במעמדם יוצא הדופן.

בפוסט שעלה לאחרונה בפייסבוק, סיפר תושב מזרח ירושלים על חוויותיו בנסיעה לחו"ל, והמחיש אגב כך את התלישות הנובעת מתושבות־ללא־אזרחות. "נתקלתי במספר בעיות בשדות התעופה בעולם עם תעודת המעבר", הוא תיאר. "הפקיד בשדה התעופה שואל: מאיפה אתה? 'מפלסטין'. תן לי את הדרכון שלך. הפקיד מגלה שזהו לא דרכון אלא תעודת מעבר שכתוב עליה State of Israel. הוא פותח את התעודה ומופתע מכך שה־Nationality היא ירדנית. מכאן אתה מתחיל במערבולת של להסביר לו מהי 'תעודת המוטציה' שאתה נושא, והעניין נגמר בכך שאתה מחכה שעות ועובר חיפוש נוסף עד שמבינים מה זו התעודה הזו. אתה עדיין חי במערבולת שהרי אתה פלסטיני – המקור והמוצא, החיים והמוות. אתה נושא תעודת מעבר ישראלית ואזרחות ירדנית בתוך התעודה הישראלית".

"במישור העמוק, אם אין אזרחות - אין שותפות", אומר ד"ר רמון. "כלפי ערביי ישראל יש אפליה, ובכל זאת קיימת איתם שותפות. יש משהו עמוק בעצם ההשתתפות בבחירות. זה מראה שאתה חלק מהמשחק, שהפוליטיקאים מתחשבים בך. לעומתם, ארבעים אחוזים מאוכלוסיית עיר הבירה הם חסרי יכולת להשפיע על ניהול חייהם – ולכן הם אינם שותפים בקהילה הישראלית. זו כמובן גם אשמתם, כי הם לא מצביעים בבחירות לעירייה, אבל בירושלים הממשלה קובעת ולא העירייה".

ועם זאת, אתה רואה שהם יותר ויותר מקיימים הפגנות, או עותרים לבג"ץ. כלומר, הם מוחים נגד השלטון, אבל גם מקבלים אותו.

"יש ניצנים ראשונים, התושבים כבר יותר מודעים לזכויות שלהם ומתארגנים ודורשים. קצת מזכיר את ערביי ישראל לפני שלושים שנה. אבל זה ממש בחיתולים, וצריך לשאול - אוקיי, האם ישראל אמורה לעודד את המגמה הזו? מצד אחד, זהו אינטרס ישראלי מובהק. מצד שני, יש חשש מאיחוד אמיתי של ירושלים, כי זה מכניס פנימה אוכלוסייה ערבית שמודעת לזכויות שלה ויכולה להצביע לכנסת. יהיו התארגנויות, יקומו עמותות שיביאו הישגים בבתי המשפט, ואם ככה – צריך להכין תוכניות מתאר למגורים ולבנות שכונות גדולות. סיפוח תושבים משמע שהם חלק מאיתנו, זה נוגע באינטרסים חיוניים לרוב היהודי ומקבלי ההחלטות נרתעים מכך. אבל דבר אחד ברור: חוסר הטיפול, שהוא הדרך הישראלית הקלאסית, משיג תוצאות בעייתיות ביותר".
 

אף שמעמד התושבות אמור לזכות את אנשי מזרח ירושלים בכל סל השירותים האזרחיים, אומר רמון, בפועל מדינת ישראל לא הקצתה די משאבים לתחזוק האזור ולפיתוחו, והשכונות סובלות מאפליה ומהזנחה כמעט בכל תחום. "בחמישים השנים האחרונות לא תוכננה אפילו שכונה ערבית אחת בירושלים. כך מחנה הפליטים שועפאט וכפר־עקב הפכו למה שהם היום. ממש סביוני מזרח ירושלים. יש שם 140 אלף איש שחיים כמו במדינת עולם שלישי. הבעיות שם עלו לרמת ליגת האלופות, והיעדר התשתיות מתקרב למצב אל־חזור. מה אתה עושה עם אלפי יחידות דיור במגדלים שהוקמו ללא תשתיות וללא היתרים? וכל זה קורה בשטח שאתה טוען שהוא ישראלי ריבוני, ועל פי חוק נדרש רוב של שמונים ח"כים כדי למסור אותו".

גורמים בממשלה שאיתם דיברתי אמרו שקשה לפעול בירושלים בגלל הלחץ הבינלאומי.

"זה נכון ולא נכון. נכון, כי ריבונות ישראל במזרח ירושלים אינה מוכרת על ידי אף מדינה בעולם, כולל ממשל טראמפ. העמדה הבסיסית של הקהילה הבינלאומית היא שיש להשאיר את המצב כמו שהוא, בגדר זמני, עד שיהיה הסדר. גם הם מקדשים את הזמני, למרות שהמציאות אומרת אחרת. מבחינתם, אסור לישראל לעשות שום צעד. הרי גם מתן אזרחות, שזה מהלך שבוודאי ייטיב עם הערבים, לא יתקבל בעין יפה בעולם, כי מדובר בביסוס השלטון הישראלי במזרח ירושלים. ובכל זאת, הממשל הישראלי צריך להבין שהוא שחקן מרכזי שיכול לעשות הרבה יותר. חשוב שגם ארגוני החברה האזרחית בירושלים ילמדו לעומק את המצב שם וילחצו על הממשלה לפעול".

לא רק גורמי חברה אזרחית פועלים שם, אלא גם ארגוני טרור.

"אני לא מומחה לטרור".

ובכל זאת, מהיכרותך עם החברה המזרח־ירושלמית, מה לדעתך מניע את האלימות כלפינו?

"האלימות היא בעיקר של צעירים, ובעיניי זה סימן למצוקה. אין להם מסגרות בלתי פורמליות אחרי הלימודים, כמו תנועות נוער למשל. המשטרה עצמה המליצה לדאוג להם ליום לימודים ארוך בכמה מבתי הספר. לפעמים השעמום מביא לחיכוך עם כוחות מג"ב ומשטרה. כוחות נכנסים לעיסאוויה למשל, יש התגרות ויש אקשן. גם אצלנו יש נערים משכבות חלשות שמסתבכים בקטטות ובתקריות אלימות, רק שבמזרח ירושלים זה מועצם, כי כשאין לך מה להפסיד אתה מגיע למקומות חמורים. כל זה כמובן רק הסבר חלקי לבחירה באלימות. נניח שניתן להם כל מה שהם צריכים, האם אז הכול ייעלם? אי אפשר לדעת".

יש שם הסתה נגד מדינת ישראל ונגד יהודים, ומן הסתם גם לה יש חלק באלימות.

"אני לא מאלה שחושבים שההסתה מאוד משפיעה. היא בוודאי מוסיפה ומעצימה, אבל זה לא לב הבעיה. אם אבו־מאזן אומר משהו, זה משפיע על צעיר במזרח ירושלים להתעמת עם יהודים בפסגת־זאב? קשה לי להאמין שזה המניע העיקרי. הבעיה היא תנאי החיים".
 

אתה מדבר על הזנחה מצד המדינה, אבל צריך לזכור שעובדי עירייה זקוקים לליווי של מג"ב כדי להיכנס לאזורים מסוימים במזרח ירושלים. כלומר, גם ניסיון לסייע לתושבים שם כרוך בסכנת חיים.

"זה נכון, אבל הרבה פעמים זה תירוץ. אחד האתגרים הוא האמון בין האוכלוסייה לבין המדינה. השאלה היא עם מי המדינה  עובדת, מי הפרטנרים שלה שם. כדי שכל המרקם הזה יפעל, אתה חייב מידה של אמון מצד הקהילה והפרט כלפי השלטון והרצון הטוב שלו. יש למשל פרויקט מוצלח של נשים מזרח־ירושלמיות שמדווחות על נפגעים למוקד העירוני. יש ניצנים של אחריות קהילתית. לשם החברה הזאת הולכת לאט־לאט.

"יש גופי עירייה שיודעים להיכנס לשם, כמו אגף קהילה ורווחה למשל. זה קורה כי הם באים בטוב, והאוכלוסייה למדה להאמין שהם באמת רוצים בטובתה. מצד שני, נושא הפיקוח העירוני הוא מאוד בעייתי, כי ראש העיר בעצמו אמר שהוא עושה שימוש בפיקוח לצורכי ענישה. כשאתה מקבל דו"ח חנייה אתה בדרך כלל אומר 'נו, בסדר, חניתי לא כחוק'. אבל אם אתה מרגיש שזה מאבק של העירייה בך, כמו שמרגישים שם, אתה תאמר דברים אחרים".

זה נשמע שאתה מפנה אצבע מאשימה רק כלפי הרשויות הישראליות. לתושבי מזרח ירושלים אין אחריות למצבם העגום?

"ברור שלא רק רשויות המדינה אחראיות. התושבים גרמו לזה במידה רבה, כשהרבה פעמים מה שמכתיב את הנעשה בשטח אלה אינטרסים חמולתיים. גם כשהמדינה יוזמת משהו למען הכלל, בפועל זה הולך לטובת חמולה אחת, ואז באה האחרת ופוגעת במה שהושג. אם למשל בנו גן ציבורי בשטח של חמולה אחת, יהיה מי שיהרוס אותו. כל זה מקשה מאוד על המדינה גם כשהיא רוצה לעשות שם טוב, אבל אנחנו השחקן החזק, ואנחנו צריכים לשחק. בינתיים לא הצענו להם 'בואו תטפלו בבעיות שלכם בעצמכם בעזרת איזו סמכות'. אפילו לא באנו למנהל הקהילתי שם ואמרנו 'קחו תקציב, ותעשו'. לא משחררים להם סמכויות. אם אתה שומר לך את האחריות והריבונות, תממש אותה".

בספר אתה מציג תרחישים והצעות שונות לגבי התושבים החיים שם, אבל יש אפשרות אחת שבה אתה לא דן – עידוד הגירה בתשלום. מדוע אתה מתעלם מהאופציה הזו?

"כי יהיה כבר יותר קל לשלם ליהודים. לערביי מזרח ירושלים יש שורשים עמוקים מאוד. תראה מה קרה בחמישים השנים האחרונות: הם סובלים מהזנחה קשה, ובכל זאת 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ' - מספרם עלה מ־70 אלף לכ־350 אלף. הריבוי הטבעי בקרב האוכלוסייה הערבית אמנם פוחת לאורך השנים, אבל עדיין ייקח הרבה מאוד זמן עד שהצד היהודי ידביק אותו, ואי אפשר להמתין לזה".
 

מה בעצם ערביי מזרח ירושלים רוצים? הם מצידם מעוניינים בשותפות מלאה עם ישראל?

"זה כמו לשאול מה יהודים רוצים; לכל יהודי הרי יש שני בתי כנסת. גם ברחוב המזרח־ירושלמי אתה יכול לשמוע דעות שונות בתכלית. החברה הערבית שם מאוד מפוצלת, בעיקר מכיוון שאין 'חברה ערבית'. זו חברה שאנחנו יצרנו אותה. ירושלים הזו לא הייתה קיימת לפני 67', כי שטח העיר המזרחית עצמה היה רק 6 קמ"ר, ואנחנו סיפחנו 70 קמ"ר. לכל יהודי יש אחמד או מוחמד משלו שאומר לו מה הערבים רוצים, אבל כל אחד שם הוא שונה.

"כשערכו סקרים ושאלו מה מעדיפים, אזרחות ישראלית או פלסטינית, ראו שיש נטייה לרצות את הישראלית. אבל צריך לזכור שהמציאות אינה סימטרית, והחלופה הפלסטינית נראית רחוקה יותר. נכון שישראל מקשה על קבלת אזרחות, אבל עדיין זה נתפס כריאלי יותר מאזרחות של מדינה שאינה קיימת – וגם אם תקום, לא ברור כמה מוצלחת תהיה, וכמה זמן ייקח לה להתפתח לישות בת־קיימא, עם כלכלה יציבה, מוסדות חוק ושוויון. כיום המזרח־ירושלמים רוחשים בוז גדול לרשות הפלסטינית. מצד שני, אתה רואה את החברה הישראלית נפתחת למתן אזרחות לעשרות אלפי ערבים?"

יש מי שכבר מזהים במזרח ירושלים תהליך של ישראליזציה. מציינים למשל שאחרי הצבת המגנומטרים, לא הורגשה במזרח העיר מחאה רחבה.

"זה יותר תהליך של נורמליזציה. רוצים לחיות. אנשים מחפשים נוחות ונורמליות, במובן של ללכת לקניון ולפארק. זה לא אומר שאין רגש לאומי ושאין מגמות הדתה בחברה המזרח־ירושלמית. הכול קיים יחד, וזה מה שיפה בעולם שלנו. אם מדינת ישראל תתחיל להעניק אזרחות בצורה רחבה, ותיתן שירות כמו במערב העיר, ותבין שצריך לאפשר להם לבנות בצורה מסודרת - אז אפשר יהיה להתחיל לפתח משהו. אבל אם הערבים יחושו שישראל רק מדברת יפה אך לא נותנת שום דבר, האמון ייפגע. צריך להסתכל עליהם כשותף ולא כאויב".
 

בוא נדבר פרקטיקה, מה צריך לעשות?

"השורה התחתונה היא שצריך להשקיע. בכל תרחיש אפשרי, ההשקעה במזרח ירושלים תניב פירות. זה יכול להביא לשינוי לטובה בטווח המיידי וגם הבינוני. אם נספח, כמו שאומר הימין – אתה רוצה ליצור חברה שוויונית שמקיימת חיים שקטים מתוך שותפות. אם לדעת השמאל צריך להחזיר בסופו של דבר את השטח - לא משנה מה עובי הגדר שתחצוץ, הניסיון מלמד שכאשר יש פערים משני צידי הגדר, היא נופלת. אתה רוצה שהשכן שלך יהיה מרוצה ולא כועס. זו השקעה שהיא אתגר, כי מזרח ירושלים אינה מקום רגיל. זה לא אום־אל־פאחם, זה בלגן שלם. חלק מהדברים אי אפשר לעשות ללא אישור משרד המשפטים. קח למשל חוקי נגישות של תחנות האוטובוסים - אין שם מדרכות בכלל, אז על מה אנחנו מדברים? וכמובן, צריך למצוא שם מנהיגות. כאמור, הרבה יוזמות במזרח ירושלים ירדו לטמיון לא בגלל חוסר רצון, אלא כי לא הייתה אחריות מקומית. לפעמים בית הספר נשלט על ידי חמולה אחת, והמנהל הקהילתי על ידי אחרת. ריבוי המנהיגויות, שהוא למעשה היעדר מנהיגות, נוצר כתוצאה של חוסר הייצוג, חוסר היכולת שלהם להשפיע פוליטית".

אוהבים להגדיר את הממשלה הנוכחית כ"ימנית ביותר בתולדות ישראל". איך אתה רואה אותה בהקשר המזרח־ירושלמי?

"האמת היא שאני חושב שדווקא בממשל הנוכחי יש מקום לשינוי. היו כמה גלי אלימות בירושלים - קיץ 2014, סתיו 2015־16 ופרשת המגנומטרים - והממשלה הבינה שיש בעיה אמיתית שאי אפשר להתעלם ממנה יותר. דווקא מתוך תפיסה שגורסת שהאפשרות של הסדר מדיני היא רחוקה מאוד, כמעט מדע בדיוני, יש אנשים בממשל הישראלי שאומרים שחייבים לטפל בעניין מזרח ירושלים. אנשים כמו זאב אלקין, או הנשיא ראובן ריבלין. הם מבינים שאם אנחנו רוצים ריבונות, זה אומר גם אחריות. אי אפשר להחזיק בחבל בשני קצותיו, לומר 'הכול שלנו אבל האוכלוסייה לא מעניינת אותנו'. אי אפשר לספח שטח בלי התושבים שעליו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg