התוכנית החוקתית של בנט ושקד תחזק את בג"ץ
ההתקוממות הציבורית נגד ביהמ"ש העליון, מבטאת את חוסר נכונותו של העם להפקיד בידי גוף שאינו נבחר את הסמכות לפסול חוקים. תהיה זו טעות לנצל את החום הציבורי כדי לעגן את סמכותו של בג"ץ לפסול חוקים
"התכנית החוקתית" של השרים בנט ושקד, מבקשת כביכול לבלום את ההתערבות ההולכת וגוברת של ביהמ"ש העליון בעבודת הכנסת והממשלה. ואולם מהלך זה, לוּ יצא אל הפועל, רק יחזק את מעמדו של בג"ץ ויערים קשיים משמעותיים על יכולתו של הציבור להשפיע על דמותה של המדינה."התכנית החוקתית" של השרים בנט ושקד, שעיקריה הוצגו בוועידת הבית היהודי, כוללת למעשה שלושה נדבכים מרכזיים. הראשון הוא הגדרת הליכי החקיקה של חוקי היסוד. השני הוא חקיקת פסקת התגברות שתאפשר לכנסת לאשרר חוק שנפסל על ידי בג"ץ. השלישי הוא שלילת סמכותו של בג"ץ לפסול חוקים מסיבות פרוצדורליות (כפי שנעשה ביחס לחוק מס דירה שלישית).
אין ספק שמדובר בעיתוי מוצלח מבחינת בנט ושקד. בג"ץ בהחלט הגדיש את הסאה; פסילת חוק ה"שוויון בנטל", פסיקת בג"ץ בעניין המסתננים, פסילת ההחלטה על שלילת תושבות של מחבלי חמאס – כל אלו יצרו מציאות חדשה שבה ניתן בהחלט להגיע להסכמות חוצות מגזרים ביחס להגבלת כחו של בג"ץ. ואולם עם כל הכבוד ליוזמי "התכנית החוקתית", הלהט לחוקק הסדר בר-השגה גורם ליוזמי ההצעה "לאבד את הראש" ולקדם חקיקה שעלולה להיות בכיה לדורות.
באשר לפסקת ההתגברות, תהיה זו למעשה הפעם הראשונה בה הכנסת, בכובעה כרשות מכוננת, מסמיכה באופן מפורש את ביהמ"ש לפסול חוקים. נכון, אפשר לומר, כפי שעשה בנט, כי בג"ץ כבר ממילא אימץ לעצמו פרקטיקה של פסילת חוקים ומוטב להשלים עם המציאות, אבל לטעמי מדובר בכניעה שלא לצורך.
"המהפכה החוקתית" הייתה מחטף של ביהמ"ש, על אפם וחמתם של רבים מאזרחי מדינת ישראל ובניגוד למצג שהציג יו"ר ועדת החוקה דאז, חה"כ אוריאל לין, לפיו אין כוונת החוק להעביר את הכוח לביהמ"ש ולתת לו סמכות לפסול חוקים. חשוב לדעת כי מובילי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עשו מאמץ ניכר להסתיר את כוונותיהם מעיני נבחרי הציבור כדי להפיל עליהם תרדמה. וכך כותב אוריאל לין בספרו: "מאחר שלמדתי על בוריה את השתלשלות נסיונות החקיקה של זכויות האדם, היה לי ברור שאנחנו חייבים ללכת בעקבות ההתפתחות ההיסטורית... לא לציין בחוק במפורש שמוענק לגוף חיצוני הכוח לבטל חוקים של הכנסת.... הקמת בית משפט לחוקה... בציון מפורש של סמכותו לפסול חוקים.... יתכן שהייתה מתנופפת כמטלית אדומה מול עיני חברי הכנסת ומכשילה את החוק".
אין כאן המקום להאריך בזה אולם חשוב להבין כי עיקר הלגיטימציה של הביקורת הציבורית על בג"ץ מבוססת על העובדה שבג"ץ נטל לעצמו סמכויות ללא הסמכה מפורשת בחוק. היעדר הסמכה פירושו העדר הסכמה ציבורית. ובדיוק משום כך תהיה זו טעות לעגן כעת בחקיקה את סמכותו של ביהמ"ש לפסול חוקים. במקום "להשלים עם המציאות" חובתה של הכנסת להשיב את הגזלה ולקיים את דבריו של יו"ר ועדת החוקה דאז, אשר הכריז כי "אם חלילה יסתבר מהניסיון עם החוק הזה שאנחנו טעינו, והפרשנות הניתנת לחוק אינה על פי כוונתו האמתית של המחוקק, יש בידי הכנסת לשנות את החוק".
ההתקוממות הציבורית נגד ביהמ"ש העליון, כפי שאנו עדים לה כעת, מבטאת את חוסר נכונותו של העם להפקיד בידי גוף שאינו נבחר את הסמכות לפסול חוקים. תהיה זו טעות לנצל את החום הציבורי כדי לעגן את סמכותו של בג"ץ לפסול חוקים. זו תהיה מעילה ברצון הציבור.
יתרה מזו, "פסקת ההתגברות" מספרת לנו שלוּ יבוטל חוק על ידי בג"ץ, תוכל הכנסת לחזור ולחוקקו. ואולם מי שקורא בין השורות מבין כי מדובר בעלה תאנה. ספק גדול אם הרוב הדרוש לשם אישורו של חוק ימצא אי פעם, זאת בשים לב להצהרותיו של השר בנט כי ידרש רוב מוחלט (61 ח"כ) לשם אשרורו של חוק, ומתוך הכרות עם חברי הכנסת (בכל קואליציה שתהיה) המהססים לצאת חוצץ נגד פסיקת בג"ץ מקום בו נפסק כי חקיקה פלונית פוגעת לכאורה בזכויות אדם.
וכאן נשאלת השאלה - מדוע לא תאמץ מדינת ישראל את המודל האנגלי? מדוע חייבים אנו לקבל את הפרקטיקה של פסילת חוקים ע"י ביהמ"ש כגזירה משמיים, כהכרח חוקתי שאין בלתו במדינה דמוקרטית? והלא באנגליה, אם כל הדמוקרטיות, הנוהג הוא שביהמ"ש אינו מוסמך לפסול חוקים. הוא רשאי להפנות את תשומת ליבו של הפרלמנט לפגיעה לכאורה בזכויות יסוד, ואולם הפרלמנט יכול לעשות כרצונו בשים לב ל'המלצת' ביהמ"ש.
באנגליה, כמו בישראל, אין חוקה שלמה אלא מוסכמות חוקתיות בלבד, ולכן ביהמ"ש, על אף שהוא רואה עצמו שותף פעיל בשיח החוקתי המתפתח, אינו סבור שהנורמות הן כ"כ ברורות עד שהן מצדיקות את התערבותו הבוטה בדוגמת פסילת חוקים. בעניין זה מה שטוב בשביל אנגליה טוב גם בשבילנו.
ובאשר להגדרת הליכי החקיקה של חוקי היסוד, ההצעה של בנט ושקד מבקשת לקבוע כי חוקי היסוד יצטרכו להתקבל ברוב מוחלט של חה"כ (61). אכן, אמת הדבר שחוקה צריכה לבטא את ההסכמות החברתיות העומדות בתשתית החברה ומשום כך ראוי שתתקבל ברוב מוחלט (ואולי אף יותר מכך). ואולם עיגון רעיון זה בשלב החוקתי בו אנו נמצאים יהיה אסון כפשוטו. נזכיר כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שכבר זכה למעמד חוקתי על-חוקי, התקבל בתמיכה של 32 ח"כ בלבד. חוק יסוד חופש העיסוק התקבל ברוב של 23 ח"כ בלבד. האם ה"תכנית החוקתית" של בנט ושקד תפקיע רטרואקטיבית את מעמדם של שני חוקי היסוד הללו? בוודאי שלא! היא רק תגדיר את המצב מעתה ולהבא ובכך תציב מכשול, קשה מאד למעבר, בפני כל מי שיבקש להשפיע על דמותה של המדינה ובכך תקבע את המצב החוקתי הנוכחי עליו מתאוננים רבים.
והנה נמצא כי לוּ תקודם "התכנית החוקתית" של בנט ושקד, יֵצא שכרנו בהפסדנו. תחת אצטלה של מהלך לבלימת בג"צ יחזקו בנט ושקד, הלכה למעשה, את מעמדו של בג"צ ואת מעמדם העל-חוקי של חוקי היסוד השנויים במחלוקת.
עו"ד אורי צפורי - יו"ר התא המשפטי של תנועת דרך חיים.
אקו"ם