ראשי » חדשות » דעות

מבחן בגבריות: טקס החניכה האולטימטיבי לגבר הישראלי

הווסט הצהוב שנמצא ברגע האחרון, הבור הכי מפחיד בעולם, והחיבוק האמיץ שקיבל גרגורי. הדביל הזה רק רצה לעשות טסט, לא תאמינו מה קרה לו

לפי היהדות ילד הופך לגבר בגיל 13. שזה נכון, ונחמד, ואין ספק שלעלות לתורה זה חשוב ולהתחמק מסוכריות טופי שסבתא שלך הקפיאה חודש לפני כדי שהאפקט יהיה כואב יותר, זה ללא ספק גברי. אבל השבוע, בגיל 35 לראשונה בחיי, עברתי את טקס החניכה הגברי ביותר אותו יכול לעבור הגבר הישראלי. טקס אכזרי, חסר רחמים, שבו ניצב הגבר הישראלי מול גורלו, מול עתידו, טקס בו ייבחן כבודו ותאותגר סבלנותו, אירוע שחוזר פעם בשנה ומעמיד את כל יכולותיך כאדם למבחן. הטסט.
 
כשקניתי את המכונית החדשה מחברת ליסינג, הציעו לי החבר‘ה שם ללכת על טרייד אין. זו עסקה נפוצה שבמסגרתה מציעה לך החברה סכום מעליב עבור כלי הרכב שברשותך, ואת הסכום המעליב היא מורידה מהמחיר המוגזם שהיא גובה על כלי הרכב שאתה מעוניין לרכוש. לאחר התייעצויות רבות עם הקולות בראש שלי, החלטתי לסרב. עם כל הכבוד, אני מוכן לצאת פראייר רק בעסקה אחת: או ברכישה או במכירה, לא בשתיהן. אז החלטתי למכור את האוטו לבד.

התחלתי בפרסום מודעה באחד מלוחות הרכב המובילים. לאחר שבע וחצי שעות של מילוי פרטים, הגעתי לתיבת ה“טסט“. נתקפתי פאניקה קלה ורצתי לבדוק עד מתי הטסט לאוטו. פגוש ושבר, אין לי טסט. לאחר 20 שיחות של אנשים שחשבו שהדרך הכי טובה לגרום לי להוריד במחיר היא להעליב את המכונית שאני מוכר באמצעות שאלות כמו “אז כמה אתה רוצה על פיסת המתכת העלובה שלך?“, או “תגיד, המחיר שביקשת נלחץ לך בטעות נכון?“, הגיעה שיחה מנודניק לייט שנשמע רציני והגיע לראות את האוטו.

לאחר סיבוב מבחן וכמה מבטים מאוכזבים, הציע הפוטנציאלי הצעה: ביום שישי בבוקר ניקח את הרכב לטסט, אחר כך לבדיקה. אם הכול יעבור חלק, האוטו יירכש. חשבתי לוותר אבל אז נזכרתי שהתאומים אוהבים לבכות בשישי בבוקר, אז הסכמתי.

ביום שישי ברבע לשבע לפנות בוקר הגעתי אל מכון הטסטים בפתח־תקווה עליו המליץ הפוטנציאלי. המכון נפתח בשבע אז הנחנו שאם נקדים נוכל לסיים עם זה יחסית מהר. בערך עשרים נהגים כבר המתינו בכניסה למשרד, במה שללא ספק היה התור העצוב ביותר שראיתי בחיי. בשעה שבע נפתח המשרד, ושלוש פקידות שנראו כאילו חייכו בפעם האחרונה כשנולדו החלו לתפעל את האירוע. לאחר עשר דקות המתנה הגיע תורי. ניגשתי לפקידה, שצווחה לעברי “זה 200 שקל“ בחינניות של נמר שצד זברה ועדר צבועים גנב לו אותה. שאלתי אותה אם מקבלים אשראי, היא צווחה שכן.

שילמתי ושאלתי אותה מה לעשות כעת. היא כנראה זיהתה שאני קצת אבוד ומעולם לא עשיתי טסט, אז היא קמה מהכיסא, חייכה אליי, ליוותה אותי החוצה והראתה לי להיכן לגשת עם מכוניתי. אני כמובן משקר. היא שוב צעקה עליי בקול המיוחד הזה שלה, “מה אני נראית לך, מודיעין? צא החוצה זה שם“.
 

  
מובך וחפוי ראש יצאתי החוצה יחד עם הפוטנציאלי. במרחק חמישים מטר משם עמד היכל הטסטים. כעשרים מכוניות עמדו בשני טורים מסודרים ושקטים ללא כל צפצוף. הסיטואציה הזכירה לי קצת את התור של הישראלים שרוצים להוציא ויזה בשגרירות האמריקנית. נימוס מוגזם ולחלוטין לא אופייני. אף אחד לא רוצה להיות זה שצופר ומעצבן את הבוחנים, שעלולים בהינד עפעף לשלוח אותו למוסך לתקן איזה שקר שמצאו.

אתם בטח שואלים את עצמכם איך גבר מגיע לגיל 35 בלי שיעשה טסט אפילו פעם אחת, ובכן, רוב חיי לא היה ברשותי רכב משלי - ובשנים שכן היה, הייתי כל כך מפוחד מהמעמד שנהגתי לשלם למוסכניק שלי 300 שקל כדי שייקח את הרכב בעצמו. אני זוכר איך הייתי מחכה לו במוסך נרגש כמו גבר שאשתו בחדר לידה והוא מחכה בחוץ כדי לדעת אם זה בן או בת. או במקרה הנ“ל, עבר או לא עבר.

לענייננו, לאחר המתנה מנומסת הגיע תורי. מסביב נשמעו זעקות שבר של נהגים שלא עברו טסט ונאלצו לחזור מובסים לבתיהם. “וסט צהוב“, נשמע לפתע קול במבטא רוסי. “מה?“, שאלתי באשכנזיות. “איפה וסט צהוב?“, שאל אותי גרגורי, הטסטר הלא חביב. בראש כבר רצו תסריטים מביכים על איך אני אהיה האדם הראשון ביקום שנכשל על פאקינג וסט צהוב.

רצתי לחפש בבגאז‘ בתקווה שגרגורי לא יזהה את הלחץ על פניי. הבגאז‘ לא האיר לי פנים. אמנם היה שם וסט, אבל קטן של ספיידרמן. “נו, ווסט צהוב יש?“, הלחיץ הגרגורי, ואני המשכתי לשחק אותה אדיש. “שנייה, רק בודק איפה שמתי אותו“, מלמלתי לעברו. רגע לפני שנכשלתי בטסט מהסיבה הכי מביכה בספר נגלה לפניי אליהו הנביא בדמותו של נהג סובארו ג‘סטי לפניי שצעק לעברי: “בתא כפפות בדקת?“

פתחתי את תא הכפפות והוא היה שם, צהוב ובוהק ומדהים כמו אתרוג, רק וסט. רציתי להודות לנהג הסובארו אך הוא כבר לא היה שם. תודה אליהו.

המבחן החל. גרגורי, שכמו אחיו הבוחנים נראה בשעה שבע וחצי כאילו היה במילואים בצאלים חודשיים ללא שירותי כביסה, הכניס לאגזוז הרכב שלי צינורית קטנה, ועל המחשב לפניי החלו להתחלף מספרים צבועים באדום. “אדום זה אף פעם לא טוב“, חשבתי. “תתקדם“, אמר לי גרגורי, ואני הבנתי שבהיכל הטסטים המקודש אין חוקים.

הגעתי לרגע האמת. הרגע המבדיל בין ילדים לגברים. הרגע שבו זה רק אתה, מול הבור.

בחיי שאין בחיים הרבה דברים מפחידים יותר מאשר הבור הזה. המחשבה שגרגורי סומך על יכולות הנהיגה הדי בינוניות שלי ועל זה שאצליח לעלות בול על שתי המסילות הנכונות מלחיצה אותי בטירוף. בראש כבר רצות לי מחשבות על איך עוד שנייה אני נופל פנימה עם המכונית והופך לתמונה שרצה בין חברים בוואטסאפ תחת הכותרת - “הדביל הזה רק רצה לעשות טסט, לא תאמינו מה קרה לו“.
 

 
התקדמתי באיטיות לעבר שאול התחתיות. גרגורי סימן לי “יש לך עוד“ ואני שחררתי קצת את הברקס, עוד סנטימטר ועוד סנטימטר עד שבסופו של דבר סימן לי גרגורי לעצור. הוא לא אמר מילה טובה אחת, אבל בעיניים שלו ראיתי שהוא גאה בי.

מאחורה צרח קול סמכותי “תשחק עם ההגה“. אני מוכן להתערב שזו לא באמת בדיקה, אלא סתם דאחקה של טסטרים שנהנים לראות גברים מכל הסוגים משחקים עם ההגה.

גרגורי סימן לי להתקדם לעבר גלגל שמסתובב במהירות. עליתי על הגלגל והוא ביקש ממני לתת ברקס פתאומי. מכיוון שאני לא נהג משהו, בפעולה הזאת אני דווקא מתורגל אז עברתי אותה די בהצלחה.

בעיני רוחי כבר ראיתי את האור בקצה המנהרה, אבל לפני האור, בדיקת אורות. אולי השקר הגדול ביותר בתחום. גרגורי הגיע עם מין קופסה, העמיד אותה מול פנסי הרכב וביקש ממני ללחוץ על אור גבוה. פנס שני, שוב ביקש ממני, שוב לחצתי. הוא החזיר את הקופסה שלא עושה כלום למקום וסימן לי להתקדם. “שים את האוטו בצד ותבוא אליי“.

המתח הרג אותי. חניתי בצד וניגשתי אליו בדיוק כשהיה עסוק בלהכשיל נהג של אוטו שעולה איזה מאה אלף שקל יותר משלי. הוא הסתובב לעברי ושאל “מה קורים אותך?“. "יותם", עניתי. “מזל טוב יוזם, עברת“, הוא הגיש לי את המדבקה עם המספר 2018. חיבקתי אותו כמו שלא חיבקתי אדם מעולם. לרגע חשתי שהוא מתמסר ומחבק אותי חזרה, אבל אז הוא התחיל לקלל ודחף אותי אחורה והבנתי שרק דמיינתי. ניגשתי לאוטו זחוח ומרוצה כמו ילד שמישהו ניסה לגנוב לו סוכריה והוא נגח בו.

הפוטנציאלי שהתעניין באוטו חיכה לידו. “נלך לבדיקה?“ הוא שאל, ואני אמרתי לו שהחלטתי לוותר על המכירה. עם כל הכבוד, לא הייתה לי שום כוונה למכור כלי רכב שהתאמץ כל כך להרשים אותי. נסעתי הביתה, פינקתי אותו בשטיפה פנימית וחיצונית, והלכתי לישון מותש וגברי מתמיד.

אני כמובן משקר. הנודניק אמר לי שהוא צריך לחשוב על זה, ולא חזר אליי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יותם זמרי

קופירייטר, חי בפייסבוק, נשוי לאשתו, צרכן תקשורת אובססיבי, מתלונן על זה באופן אובססיבי לא פחות

לכל הטורים של יותם זמרי