דונלד טראמפ, קורע המסכות מהבית הלבן
גלי ההלם של בחירת טראמפ נותנים את אותותיהם בתחומי החברה והתקשורת, ופחות במישור המדיני-פוליטי. מהוליווד, דרך תל-אביב ועד לירושלים, המסכות הולכות ונפרמות
לפני שנה בדיוק, שעות ספורות לאחר שהתברר ניצחונו המדהים של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב, קרס אתר רשות ההגירה הקנדי מעודף פניות מבוהלות. הממשלה הקנדית אף ניסתה ללבות את מדורת הבריחה ההמונית צפונה, כשפרסמה מודעה בזו הלשון: "בקנדה אנחנו מעודדים מהגרים" – עם רמז עבה כחדקו של פיל ליחסו העוין של הנשיא הנבחר כלפי מי שמנסים להיכנס לארה"ב.
באותה עת הודיעו שלל מפורסמים אמריקנים כי הם בדרכם לארוז מזוודה עם כרטיס בכיוון אחד החוצה ממולדתם, שבגדה בהם עת בחרה בטראמפ כנשיאה. הבולטים שבהם היו הזמרות שר וברברה סטרייסנד, השחקנים סמואל ל. ג'קסון, וופי גולדברג ואיימי שומר, וכמובן מגיש הטלוויזיה ג'ון סטיוארט.
אלא שחודשים ספורים בלבד חלפו לפני שהתברר כי בפועל לא באמת קרה דבר. בחודש יולי האחרון פרסם משרד ההגירה הקנדי את נתוני הרבעון הראשון של שנת 2017 – כלומר, חודשיו הראשונים של טראמפ בבית הלבן - ומהם עלה שבכל חודש הוגשו בממוצע 400 בקשות הגירה של אמריקנים לשכנה הצפונית והשלווה. גם במספרים מוחלטים מדובר בנתון אפסי יחסית לגודל האוכלוסייה האמריקנית, אבל אולי לא תופתעו לשמוע שבשנת 2011 למשל, עת שלט ביד רמה בבית הלבן נשיא ליברלי ומהוגן שמצייץ בטוויטר רק חזונות אוטופיים על כלכלה ירוקה ושלום עולמי, ממוצע בקשות ההגירה לקנדה מצד אזרחי ארה"ב עמד על 564 בחודש.
האמת היא שפשוט לא הייתה לאמריקנים סיבה להגר. בניגוד לנבואות האפוקליפטיות על הרס ארה"ב ושקיעת האימפריה, שהוזנו באופן היסטרי על ידי אמצעי התקשורת שתיעבו את טראמפ מהרגע הראשון, מבט קצר על נתונים כלכליים עושה קצת סדר: בחודשי נשיאותו של טראמפ זינקה הכלכלה, והיא צומחת כעת בקצב של 3 אחוזים בשנה. מדד ה'דאו-ג'ונס' טיפס מאז יום הבחירות בכ-30 אחוז, האבטלה ירדה מ-4.8 ל-4.1 אחוז.
תגידו שכלכלה זה לא הכול, וזה כמובן נכון. אבל מעבר לשסע הפנים-אמריקני שהעמיק בחודשים אלה - ושחלקו מנוצל על ידי טראמפ כתוצאה מחישוב פוליטי קר – הרי שגם נבואות זעם הקשורות לניהול יחסי החוץ התבררו כעורבא פרח. טראמפ לא ביטל את הסכם הגרעין עם איראן, לא פתח במלחמה שחרגה מחשבון הטוויטר שלו עם צפון-קוריאה, לא התחיל לבנות את החומה בגבול מקסיקו, ואפילו לא העביר את השגרירות האמריקנית מתל-אביב לירושלים.
אבל יש נושא אחד שבו טראמפ בהחלט נותן את אותותיו: אפשר לקרוא לזה עידן הסרת המסכות. כשבראש המעצמה החזקה בעולם יושב אדם שאומר את כל מה שהוא חושב, לא עושה חשבון לאף אחד ומוכיח שדבר אינו בלתי אפשרי – המסר הזה מחלחל גם לתת-מודע האנושי במערב ומחולל מהפכות.
ראו למשל את גל התלונות על הטרדות מיניות שהתחיל בהוליווד ושוטף גם את אזורי תעשיית התקשורת והבידור של ישראל. מה קרה פתאום שהסכר נפרץ? אנשים ובעיקר נשים מתוך הוליווד החליטו שהגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים, לשים מראה מול פרצופי המתחסדים והליברלים שבפומבי מציגים את עצמם כמתקדמים והנאורים ביותר, אך ברגע שנכבות המצלמות הופכים לגברים דוחים ומטרידים. המסכה הוסרה.
בישראל המצב דומה מאוד: אנשי התרבות הנאורים, שמטיפים לכל מי שרק אפשר על זכויות נשים, קידום נשים במקומות עבודה וכוח נשי מתפרץ, נחשפים כאחרוני השוביניסטים הפראיים שלא עוצרים את עצמם ושולחים ידיים כתמנונים. עוד מסכה אחת הוסרה.
בתחום שונה לחלוטין ובנסיבות אחרות לגמרי, גם ברחוב החרדי מוסרות באחרונה כמה מסכות. כשראש מפלגה חרדית מכנה את מי שהיה הרב הראשי לישראל בשם משפחתו בלבד, מבלי להוסיף קודם לכך את התואר "הרב", נקרעת בכך אחת המסכות העתיקות שכולנו כבר האמנו שהיא הפרצוף האמיתי של החברה החרדית בישראל. אריה דרעי כמובן לא התכוון שהדברים יצאו החוצה, אבל עצם שיחת הטלפון הזו, שהודלפה בידי מבקשי רעתו בש"ס, מעידה על כך שאנו מצויים בעידן חדש.
הסרת מסכות היא עניין חיובי בסך הכול. טראמפ הצליח לזעזע את הפוליטיקלי-קורקט האמריקני, שניוון את החברה הזו ואיים להטביע אותה באוקיינוס של חיוכים מזויפים. גם גלי ההלם שעוברים על תעשיית התקשורת הישראלית ועל מפלגת ש"ס יכולים לנקות את האורוות.
אבל כמו תמיד במהפכות, גם כאן צריך להיזהר. השבוע מלאו מאה שנים למהפכה הבולשביקית, שהביאה לייסודו של שלטון קומוניסטי בברית המועצות. המהפכה הזאת התקבלה על ידי המונים – ברוסיה ומחוצה לה, כולל בארה"ב – בשמחה ובתקווה. אלא שגם אם הקומוניסטים לא היוו את הרוע המוחלט, ואכן תמיד ראוי לזכור את חלקם הקריטי בניצחון על גרמניה הנאצית, בסך הכול היה מדובר במשטר דמים מדכא. הוא אחראי למותם של כ-150 מיליון בני אדם, והטיל טרור מחשבתי ותרבותי כמעט על כל מי שאיתרע מזלו וחסה תחת כנפיו.
מה אפשר ללמוד מההיסטוריה העגומה למדי של מהפכות - כשתמיד צריך לזכור את אמרתו של נביא הקומוניזם קרל מרקס, ולפיה ההיסטוריה חוזרת על עצמה, קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה? הסרת מסכות כן, אך הפיכה שמביאה לטרור – לא.
כיצד יודעים מתי הגבול הזה נחצה? זו בעיה. בזמן אמת קצת קשה לדעת. תקשורת אחראית היא כלי שבהחלט יכול לסייע לחברה לא לחצות את הקו המסוכן הזה. בתקשורת הישראלית יש כוחות שיכולים לעשות את זה, אבל רובם עסוקים במקום זאת בלהמציא עוד פורמט ריאליטי מפגר שייקח רייטינג מהערוץ השכן, או בניסיון מספר 42492 להפיל את ראש הממשלה. בהצלחה לנו עם זה.
אקו"ם