ראשי » חדשות » דעות

משפחת גולדין מוכיחה: אפשר לשנות את האבסורד

עתירת הוריו של הדר גולדין מסמלת חוסר אמון בהנהגה. החזרת החללים היא לא רק מחויבות, אלא בעיקר אחריות אישית ולאומית. משפחה אחת רוצה לשנות את המשוואה

צוהר קטן של תקווה התגנב ללבי בשבוע שעבר. חמאס פנה לצלב האדום בבקשה לפעול מול ישראל, כדי שתתיר להם לאתר את חמשת המחבלים הנעדרים במנהרה שהופצצה. זה היה צוהר קטן וספקני מאוד, שאולי ישראל תעמוד על שלה ותביא לקבר ישראל את הדר גולדין ואורון שאול, לצד החזרת האזרחים החיים, מנגיסטו, א־סייד ואבו־ענימה, שחמאס מתהדר בהחזקתם.

למודת ניסיון, התקווה שלי לוותה גם בווילון של אכזבה. הרי מחר בבוקר יצוץ אילוץ ביטחוני, מדיני או משפטי שיורה לשחררם - ושוב תיעלם לה התקווה. כבר בינואר 2017 החליט הקבינט שלא מחזירים גופות של מחבלי חמאס. אז החליט. את הגופות מחזירים, כל פעם בעילה אחרת. לפעמים כמו גנבים בלילה, ארבעים דקות לפני כניסת השבת. "מבחן נהג המונית" אומר שיחזירו. כל נהגי המוניות שפגש שמחה גולדין השבוע אמרו לו: אתה יודע שיחזירו את הגופות בסוף, אז למה אתה מתאמץ? והוא מתאמץ, לא רק בגלל הדר, אלא כי בנפשו הוא רואה פה משהו גדול יותר.
 
בכותרות לא מדויקות אבל מדאיגות התחיל פינג־פונג משפטי, ולפיהן במשרד היועמ"ש דורשים מישראל לאפשר את חילוץ הגופות. אולי מישהו עשה ספין, אולי מישהו לא דייק, אבל היינו בסרט הזה יותר מדי פעמים. גם ארגוני השמאל הרדיקלי נרתמו, ו'עדאלה' ו'בצלם' יצאו באופן פומבי ובינלאומי נגד ישראל. אגב, אותו ארגון זכויות אדם 'בצלם', מעולם לא הרים טלפון קטן למשפחת גולדין, שלא לדבר על הצטרפות למאבק. לא מפתיע, אבל צריך להיכתב.

שלוש החלטות מרכזיות קיבל הקבינט בינואר: אי־החזרת גופות של מחבלי חמאס, החמרת תנאי הכליאה של אסירי חמאס בישראל, וצמצום היקף הכניסות לצרכים הומניטריים של תושבי הרצועה לישראל. החלטות בסיסיות כשהאויב מחזיק באזרחיך ובחייליך. הן נאכפו באופן חלקי מאוד, ומוטב לכנות אותן "הצהרות קבינט" ולא החלטות קבינט. הקש של השבוע שבר אפילו את הגב של הגולדינים, והם עתרו לבג"ץ נגד הקבינט.

העתירה של משפחת גולדין היא קודם כול אמירה של חוסר אמון בהנהגה. אם ממשלת ישראל הייתה חזקה מספיק, או רוצה מספיק, המשפחה הממלכתית הזאת לא הייתה טורחת לפנות לבג"ץ. זו לא דרכה. התנהלות המשפחה מאז בשורת האיוב על נפילתו של הדר מעוררת השתאות. זה לא רק סיפור של מחויבות להשיב את הבן לקבר ישראל; זה סיפור על אחריות אישית ולאומית ועל זקיפות קומה. הם לא דורשים שחרור מחבלים, להפך.

משפחה אחת מנסה, במאבק נטול אמצעים, להחזיר עטרה ליושנה ולשבור את המשוואה של שחרור מחבלים חסר פרופורציות תמורת גופות (או חטופים). משפחה אחת מנסה להוכיח לעם ולנבחריו שאפשר לשנות את האבסורד. צריך לגרום לחמאס להבין שהחזקה בחיילי צה"ל היא לא נכס אלא נטל.
 

בכנס של ארגון 'האמת שלי' הזכיר פרופ' אסא כשר שצבא מוסרי לא נמדד רק באופן שבו הוא מתייחס לאזרחי האויב, אלא גם באופן שבו הוא מתייחס לחייליו שלו. העובדה שהדר ואורון לא חזרו בסוף הקרב, ושהמצב הזה לא השתנה גם לאחר יותר משלוש שנים, מבטאת פגם מוסרי. כשר הזכיר את התמונות שנצרבו בזיכרון של כולנו, בהן נראים חיילי צה"ל מחפשים את שרידי גופות חבריהם שנהרגו בהתפוצצות הנגמ"ש בציר פילדלפי במאי 2004. עוטים אפוד, חבושים קסדה וחמושים בנשק, בידיים חשופות ותוך כדי קרבות עזים מסביב, חיפשו החיילים את שרידי חבריהם. מבצע "יד ברזל", כונתה הפעולה הזו. מה שהחזיק אותם הוא ההירתמות למשימה, כך העידו בעצמם. המחשבה שהם עושים הכול למען החברים, למען המשפחות. רעות שכזאת, מאבני היסוד של צה"ל. כולם ידעו שאף אחד לא יצא חי מהנגמ"ש שהתפוצץ, אבל כולם גם ידעו שאת החללים יביאו לקבר ישראל ויהי מה.

ההרגשה היא שזה לא קורה במקרה של שאול וגולדין, ושהמשפחות ננטשו אי־שם בלב עזה, בקיץ 2014. ההרגשה היא שמוותרים מהר מדי. חשופים וחלוצים, מכתתים שמחה ולאה גולדין את רגליהם לפתחו של כל דיפלומט וכל פורום בינלאומי, לכל ועדה בכנסת ולכל במה תקשורתית, לכל חוג בית ולכל כנס. מסבירים את החשיבות, את המוטיבציה, את הסכנות. כולם מחייכים ומהנהנים אל לאה גולדין, כאילו אומרים לה 'אנחנו אוהבים אותך, אבל הבן שלך נפל והסיפור נגמר'. אבל אמא היא אמא ואבא הוא אבא, ומעבר להיותם הורים שרוצים את בנם בקבר ישראל, מבינים שמחה ולאה שיש פה סיפור גדול יותר.

באותו כנס הסביר זאת שמחה גולדין בצורה ברורה: "היכולת שלנו לעמוד כצבא העם ולהמשיך להגן על המולדת שלנו ועל האחים שלנו, תלויה בזה. כשאנחנו נביא את הדר ואורון לקבר ישראל בחזרה, נוכל להגיד שצעדנו צעד אחד לא רק בפתרון של המצב הזה, אלא בפתרון של האומה הזו וביסודות של הצבא הזה". מגרונו לא דיבר רק האבא, אלא המוכיח בשער.

בסוגיית השבויים והנעדרים אנחנו נמצאים בפוסט־טראומה לאומית. שש שנים אחרי עסקת שליט, שבה שוחררו 1,027 מחבלים, הציבור הישראלי מתרחק כמו מאש מעיסוק בשאלה מהי היכולת ומהי החובה שלנו, ואיזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם, אם בכלל. פני המנהיגים כפני הציבור, גם הם לא רוצים להתעסק בזה.

אבל יש מי שמזכיר לנו שאנחנו חייבים להתעסק בזה. לשינוי המשוואה מצד ישראל תהיה משמעות אדירה, ערכית וביטחונית, בטווח הרחוק. המחויבות היא לא רק כלפי המשפחות עכשיו אלא כלפי העתיד, כלפי החוסן של המדינה ושל החברה, הנובעים מהידיעה שהמדינה תעשה הכול כדי להחזיר את בניה הביתה. לא תכופף את הראש ותשחרר מחבלים, אלא תמרר את חיי האויב עד שידע שלא כדאי לו לחטוף ובטח לא להחזיק. זה מה ששמחה גולדין מנסה להגיד לנו, והמשימה הזו היא גם של הציבור. לא רק בשביל המשפחות, אלא בשביל כולנו.

אסיים במילים שבהן חתמה לאה גולדין את דבריה באותו כנס, ועין בקהל לא נשארה יבשה: "לא במקרה קוראים להם הדר ואורון. נביא אותם חזרה, ונחזיר את ההדר ואת האור לצבא ההגנה לישראל ולמדינת ישראל". אמן.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

שרה העצני-כהן

יו"ר תנועת 'ישראל שלי'. בוגרת תנועת בית"ר, נשואה ואם לשלושה.

לכל הטורים של שרה העצני-כהן