קודם הפליט בדרום ת"א, ורק אחר כך האישה
ביליתי חצי יום בעוטף התחנה המרכזית, חיכיתי לראות את הגיהנום אבל הוא מיאן להגיע. אז למה בכל זאת יצאתי בתחושה שנעשה עוול לאזרחים הישראלים הוותיקים שמתגוררים שם?
בשבוע שעבר נסעתי לעוטף התחנה המרכזית כדי לצלם סרטון על נשות דרום תל אביב. דודה שלי רחל גרה פעם בדרום תל אביב ובכל קיץ אני ואחותי נסענו מירושלים כדי לשהות אצלה לתקופה של שבועיים שלושה. לפעמים היינו מגיעות עם דודה רחל לתחנה המרכזית, כלומר אני זוכרת לפחות פעם אחת בבירור שנסענו לשם כדי לשכור קסטת וידיאו ואני זוכרת את הפרסים עם חנויות הנעליים מנווה שאנן ואולי גם את מוכר המלבי אם כי יכול להיות שהזיכרון הספציפי הזה הושתל לי בראש מהשיר של טיפקס.העמדתי את האוטו בכחול לבן של רחוב סלומון והתחלתי לצעוד ברגל לכיוון גן לוינסקי – מסביבי מדינה אחרת, לא יאמן עד כמה. הרחובות היו שקטים, זרים, לא מזמן הייתי בזנזיבר וטיילתי בסטון טאון, דרום תל אביב הרבה יותר זנזיברית מאשר ישראלית. זה לא שיש שם הרבה מאוד שחורים כמו שאין שם בכלל, כלומר באמת בכלל אף לא ישראלי אחד.
מצויידת באג'נדה הסתובבתי ברחובות ואולי בגלל השוק התרבותי ואולי בגלל שאני לא טובה בהתמצאות, די מהר הלכתי לאיבוד. החלטתי במודע לשאול את אחד הגברים האפריקאים שעמדו בפתחי החנויות איפה גן לוינסקי.
קיוויתי שהוא יהיה שיכור קצת או אלים קצת כדי לתגבר את האג'נדל'ה שלי וכדי שיהיה לי חומר טוב לסרטון אבל הוא היה אדיב ונחמד ומגוהץ נורא ומה שהכי הרס אותי זאת העברית שלו, עברית מצוינת. "תפני ברמזור הבא שמאלה, אחר כך ימינה, ויש כאן פקחים, קחי בחשבון". לקחתי בחשבון.
בגינה חיכה לי צוות הצילום ולצידו שלוש נשים ישראליות שחיות כאן ושהגיעו במיוחד כדי לפרוק מול המצלמה את הגהינום שהן עוברות בגלל המסתננים, או השחורים, או הפליטים, או הנתינים הזרים, או האל יודע איך קוראים לאלה שכבשו את השכונות בהן נולדו. אבל הגיהנום מיאן להופיע.
במקומו התנהלה הגינה במין שלווה נעימה, ילדים שחורים טובי מראה, מנומסים, מסודרים, מתוקים להפליא, שרו מחצרות גני הילדים שסביב, נשים שחורות ישבו על ספסלים ודיברו זו עם זו דווקא בעברית, מדי פעם עיניים סקרניות התקרבו אל צוות הצילום, הנשים הישראליות שהיו איתנו מיהרו להתריע "תיזהרו מהם, הם נהיים אלימים יותר כשהם רואים מצלמות", אבל נאדא – הם רק נופפו לשלום מול המצלמה והפכו לגירסה המקומית של לירן חולצה אפורה.
הקראתי את הטקסט חוצב הלהבות שלי מול המצלמה אבל הקראתי אותו בלב כבד, מה אם הכל באמת רק גזענות על בסיס צבע עור, למי בדיוק מזיקים כל האנשים הנחמדים האלה, המנומסים, השקטים. אחר כך עשינו הפסקה והתיישבנו בגן שעשועים מקומי.
שלוש הנשים הישראליות התקשו לעמוד בקצב, הן כבר לא ילדות, בנות 60 עד 70, מצד שני, איך שהגענו לגן השעשועים הן התחילו לנדנד אחת את השנייה ולהצחיק זו את זו כמו ילדות קטנות. הבאתי לנו קפה מאיזה דוכן וופלים מהמכולת, הנתינים הזרים לא מאמינים במאפים, בדוכני הקפה יש רק קפה או פירות, המון פירות, לגמרי זנזיבר.
מה כלכך רע פה בעצם?" שאלתי בזהירות אחרי כמה דקות של שתיקה.
"אני מתה מפחד", ענתה אלישבע בת ה70.
"למה?"
"מאז שהיא חטפה מכות היא לא יוצאת מהבית", ענתה לי רונית במקומה, "תחשבי מקל מלא מסמרים, תחשבי שמרביצים לך עם מקל כזה טאח טאח טאח על כל הגוף, הרופא אמר לאלישבע שעוד מילימטר אחד והיא הייתה מתה מהמכות האלה".
"מי הרביץ לה?" שאלתי מיד.
"לא הרביץ, הרביצה, אישה שחורה שחטפה פתאום קריזה באמצע הרחוב כי היא חשבה שנגעתי לה בגרוטאות, היה משפט, היא הייתה צריכה לשלם לי פיצויים אבל איזה ארגון של זכויות אדם הבריח אותה מהר מהר כדי שהיא לא תשלם אגורה, היא בשבדיה עכשיו ואני נשארתי עם טיפולים ובלי כסף, שיישרף הכסף, לא צריכה כסף מאף אחד," אלישבע ענתה בשקט.
"ואת?" שאלתי את רונית.
"אני מה אני, אני לא חטפתי מכות מאף אחד וגם אני לא יוצאת מהבית, כל הבניין שלי שחורים, אני הישראלית היחידה בבניין ואני בת 70, נראה לך השתגעתי לצאת החוצה? אם אני צריכה שוק אני מזמינה שוטרים כדי שילוו אותי, כל הכניסה של הבית זה שיכורים".
לצידנו על גלגל נשכבה אישה ישראלית אחרת, בת 45 לערך, היא דיברה אל העץ מולה והסבירה לו שהרמזורים מפליצים כל הזמן, על הדשא לשמאלה שכבה אישה ישראלית אחרת עם שקיות ישנות מלאות בגדים סביבה, הומלסית, הלכה לישון.
שוטרת אסרטיבית העירה אותה ואילצה אותה להתיישב, "כאן זה גינה ציבורית גברת, קומי", היא אמרה לה.
"תראי איך השוטרת לא מעירה את השחורים שישנים כאן בדשא", אלישבע העירה לי והיא צדקה.
בשעת הצהריים גן השעשועים נמלא בילדים שחורים ששיחקו במשובה ילדותית מקסימה, מי יכול לראות בילדים האלה אויבים, רק מפלצת יכולה, חשבתי שאני מתה מרוב תסכול.
רק כשחזרתי הביתה הבנתי מה הפריע לי במראה הזה – לא היו בגן השעשועים ילדים ישראלים, אפילו לא אחד וזה לא שאין באזור ילדים ישראלים, הם רק מסתגרים בבית כי האמהות שלהם לא מרשות להם לצאת. שלוש נשים מבוגרות ומבוהלות שלא מבינות מה קרה לחיים שהיו להן פעם, סכיזופרנית אחת שרבה עם רמזורים, הומלסית שרוצה לישון ושאין לה איפה, כולן ישראליות בנות המקום, כולן בתחתית שרשרת המזון.
ולצידן אוכלוסיה שחורה, מטופלת, חזקה, חלקה הגדול נמצא כאן באופן לא חוקי, גני ילדים, בתי ספר חדשים, גני שעשועים חדשים ומושקעים, תקציבים עצומים של ארגוני זכויות אדם ותקציבים עצומים מצד עיריית תל אביב החומלת.
כי כל עוד הם נמצאים בגטו הקטן שלהם בדרום תל אביב – הם לא מפריעים לאף אחד, כלומר לאף אחד חשוב.
את הסרטון חתמתי במילים "במדרוג התקינות הפוליטית ברור נורא מי קודם למי – קודם הפליט ורק אחר כך האישה". אחרי חצי יום בעוטף התחנה המרכזית – אני חותמת על כל מילה.
אקו"ם