ראשי » חדשות » דעות

"מבול הקריצות שמקבל הימני המתון כבר גובל בהטרדה"

ההצהרות האחרונות של אבי גבאי יכולות להישמע ערבות לאוזניהם של מצביעי המחנה הלאומי. אבל מי שמביט עשרים שנה אחורה מבין מיד מה עומד מאחורי הטונים האלה, ומה ממתין בסופם

מה שמפתיע באמת בדבריו של יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי הוא הקהל שמולו בחר לשפוך את הביקורת שלו על השמאל. הסטודנטים באוניברסיטת בן־גוריון שבבאר־שבע – לא בדיוק סניף של גוש אמונים וגם לא של חב"ד – הקשיבו קשב רב ליו"ר הטרי, שהצליח לבלבל את קהל הבסיס שלו פעם נוספת בהצהרות עם קריצה ברורה למצביעי כחלון בואכה הליכוד. גבאי ציטט את הלחישה של בנימין נתניהו לאוזנו של הרב כדורי לפני כשני עשורים, "הם (בשמאל) שכחו מה זה להיות יהודים" - ודווקא תמך באמירתו זו.
   
נתניהו דיבר בזמנו על הנושא הביטחוני, שעה שממשלת השמאל מצאה לנכון להפקיר את ביטחון ישראל בידי הרשות הפלסטינית ולהעניק לה נשק, מתוך הנחה מופרכת שהיא תטפל בשבילנו בטרור. הצונאמי התקשורתי השמור מאז ולתמיד אך ורק לנתניהו, חקק בתודעה הציבורית את האמירה הזו כאילו מנהיג הליכוד טען באוזני כבוד הרב זצ"ל שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי במובן הערכי והרוחני. גבאי הלך בדיוק על הקלף הזה, כמבקש להחזיר את מפלגת העבודה לערכיה החברתיים וההומניטריים שיושבים גם בלב העולם היהודי.

ובכל זאת, הדברים לא נאמרו בנימה של בדק בית אלא כקריאה החוצה, לקול המסורתי־הימני, זה שמכניס פעם אחר פעם את נתניהו ללשכת ראש הממשלה מהדלת הראשית. המהלך האסטרטגי המופגן הזה יועד למצלמות יותר מאשר לצעירים שישבו באולם - ממש כמו שלל האמירות הימניות האחרות שביטא גבאי לאחרונה, אלה שביקשו לסמן את סיעת המחנה הציוני כליכודניקית כמעט. במוקד הדיון כבר לא עומדת השאלה מיהו יהודי אלא מיהו שמאלני, ומה מותרות אותיות "אמת" מאותיות "מחל".

מבול הקריצות שמקבל האזרח הימני המתון כבר גובל בהטרדה. עם הישמע הגונג על שלושים המנדטים שגרף נתניהו בבחירות האחרונות, השתנה השיח הפוליטי כולו: כל חברי הכנסת מימין ומשמאל החלו מתחרים ביניהם מי מחובר יותר לעם, כלומר למסורת ולפטריוטיות בסיסית. התופעה הנרחבת תפסה את מירי רגב לא פחות מאת בוז'י הרצוג; את אורן חזן ממש כמו את משה כחלון. כולם מסורתיים, כולם מחוברים, כולם יודעים את התורה. את כתר ההתמקדות בקולו של הליכודניק הממוצע תפס יאיר לפיד, שמתאמץ בכל כוחו להיות תואם נתניהו, רק בלי לחשושי שרה שלצידו.
   
ימנים מנוסים לא יתבלבלו נוכח ההתבטאויות של יו"ר "יש עתיד" או של עמיתו מהמחנה הציוני. בוגרי ראש הממשלה יצחק רבין כבר מכירים את הפער בין הבטחת בחירות למימושה בשטח, בין "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר את ביטחון ישראל" ובין המשא ומתן האינטנסיבי שניהל אותו רבין ברגע שנבחר. גבאי, כמו רבין בשעתו, עושה את המתמטיקה הפשוטה. קריצה ימינה מדי תבריח ממנו כמה מנדטים לטובת מרצ, אבל תביא לו מספר זהה של מנדטים מימין.
   
זה כל מה שהוא צריך. הניצחון יגיע לא רק אם העבודה תהיה יותר, אלא בעיקר אם הליכוד יהיה פחות. מרצ חזקה תחבור לממשלת גבאי ממילא. כל מה שהוא צריך להשיג זה ימין חלש ומוכה, שבוחריו נתלים בתקווה החדשה, בהבטחות לשינוי, לניקיון כפיים ולהתרחקות מהשיח האליטיסטי של העבר. לא מטעמי נימוס שתקו השבוע כל חברי הסיעה. לא מתוך חיבה לדבריו של היו"ר. אנשי מפלגת העבודה לא השמיעו קול מחאה משום שהם יודעים חשבון פשוט.

האמת העירומה היא שלמרות הצהרותיו הרכות כעת, ראש הממשלה לפיד יילחם נגד מה שמכונה "הדתה" ויעשה כל שביכולתו להביא למרחב ציבורי חילוני, כיאה לקבוצת־הבת של "שינוי". למרות טענתו שאין סיבה לפנות יישובים, ראש הממשלה גבאי ישב למשא ומתן שבבסיסו עקירה והרס של ההתיישבות ביהודה ושומרון. בקרקס הפוליטי המקומי, כל ראשי המפלגות מתכסים בשכבת איפור השמורה למוקיונים, כשהם עולים על החבל הדק ומלהטטים בכישרון כזה או אחר. ביום הדין הם ישובו לחליפות שלהם ויעשו במשרד ראש הממשלה כרצונם, בלי סנטימנטים ובלי מחויבות לאף הכרזה נוכחית. לא בשביל זה הם חתרו בכל הכוח לכיסא יושב הראש.

ועם כל זה, אבי גבאי העלה לדיון סוגיה שראוי שהשמאל יהרהר בה. במשך כמה עשורים טובים הימין האידיאולוגי נעלב קשות בכל פעם שהוא מסומן כמתנגד לשלום. שלוש פעמים ביום אנחנו מתפללים "עושה שלום במרומיו" - אומר הימין הדתי - לא כולל ברכת המזון, תהילים וקריאת שמע על המיטה. אנחנו לא שוחרי שלום? איכשהו, זה לא ממש משכנע את חובבי המשא ומתן עם הרשות, שמסרבים בתוקף לראות בליכוד או בבית היהודי חלק ממחנה השלום. במקום זה הם שואלים, ובצדק, מה האלטרנטיבה של הימין לתהליך השלום של השמאל. איך הימין סולל את הדרך לקץ הסכסוך.
 

 
נראה שהגיעה השעה להפנות לאנשי השמאל הליברלי את השאלה הנגדית: איזו אלטרנטיבה הם מוצאים למדינה המסורתית שקמה פה, המדינה היהודית - שלא לומר "מדינת העם היהודי", כפי שהם אוהבים לדייק. השמאל נאבק את מלחמת חילול השבת, ואת חופש הפגנת המיניות במצעדי עירום ובשלטי חוצות. הוא נחרד מכל ביטוי יהודי מסורתי בספרי הלימוד של ילדיו ומביא לביטול אירועי תרבות בכיכר העיר הגדולה בעוון היעדר שירת נשים. הוא לוחם נגד צו ההלכה פה, מקפל את דגל התורה משם.

אף קול מתוך השמאל לא מתמרד נגד התופעה, כאילו תמיכה בפתרון שתי המדינות חייבת ללכת עם מרחב ציבורי חילוני קיצוני. השמאל מדגיש היטב אילו מוטיבים יהודיים הוא מבקש למחוק כאן, אבל מסרב להגיד איך הוא תופס את צביונה היהודי של המדינה היהודית. סליחה, מדינת העם היהודי. ולא, "שבת תרבות" זה לא צביון המדינה.

בשנת השבעים לתקומתנו, הגיעה השעה שהשמאל ישאל את עצמו מה האלטרנטיבה. איך לשיטתו אמורה להיראות מדינה המורכבת מרוב יהודי מאמין – מסורתי, דתי וחרדי – בצד חילונים וכאלה שכלל אינם יהודים. בניגוד לנושא הביטחוני, כאן אין גורם חיצוני דוגמת הפלסטינים שעמדתו קובעת עבורנו אם משא ומתן יצליח או לא. בעניין מידת יהדותה של מדינת ישראל, מדובר בשיח פנימי שדורש פתרון יצירתי וויתורים גם מהצד הליברלי של החברה הישראלית, מתוך הבנה שהסכמים אמיתיים ושלום חברתי יכולים להתקיים רק אם מתנערים מנוסחת "הכול או לא כלום". השמאל הוא שצריך להציג אלטרנטיבה ראויה לתפיסה השמרנית; להציע פתרון לסבך החברתי הפנימי שבתוכנו, כדי שגם במקרה הזה נחתור להביא אחת ולתמיד לקץ הסכסוך.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אורלי גולדקלנג

סגנית עורך מקור ראשון

לכל הטורים של אורלי גולדקלנג