זוהי סדום: המסר מפרשת קסטיאל - אל תתלוננו
מתלוננות על עבירות מין נאלצות לחשוף את שיחותיהן האישיות מחדר הטיפולים הפסיכולוגי. המסר לקורבנות חמור: הכול יכול לשמש נגדכן, וחמור מכך - אל תבואו להתלונן
"אני נמצאת בשלב במשפט שבניגוד לרצוני הפסיכולוגית שלי צריכה להעביר את כל סיכומי הטיפול האישי והפרטי שלי למשטרה, לפרקליטות, וכן - גם לעורך דין של מי שאנס אותי. וכן כן, גם לעיניו של מי שאנס אותי". את המילים הללו כתבה שרי גולן לפני שבוע בפייסבוק. מאז הועברו סיכומי פגישותיה של גולן עם הפסיכולוגית שלה לסנגוריו של אלון קסטיאל, החשוד באונס שלה.
הפוסט של גולן עורר סערה ברשת, ובאמצעותו התוודע הציבור לכך שדברים הנאמרים בחללו האינטימי והמוגן לכאורה של חדר הטיפולים, עלולים להגיע במסגרת ההליך הפלילי גם לעיניו של זה שבגללו נכנסה לשם המטופלת מלכתחילה.
לפני שנה הגישו 12 נשים תלונה במשטרה נגד קסטיאל בטענה לעבירות מין, ארבע מהן על אונס. התלונה של גולן נותרה האחרונה, לאחר שאחת התלונות נמחקה בשל התיישנות ושתיים נוספות הושמטו מכתב האישום בשל חוסר ראיות. בזמן כתיבת שורות אלו נחשף באתר 'המקום הכי חם בגיהינום' כי הפרקליטות בוחנת תלונה חדשה נגד קסטיאל על אונס, אבל נכון לעכשיו גולן נותרה לבדה במערכה. בפניה עמדה דילמה קשה: או לתת את החומר שמכיל את נימי נפשה כדי להמשיך להילחם בזירה המשפטית, או להרים ידיים. היא בחרה להמשיך, למרות הסתייגותה העמוקה מהסרת החיסיון על הטיפול שעברה.
אין כל חדש בכך שמערכת המשפט היא מערכת של חוק ולא מערכת של צדק, אבל לפעמים האבסורד גדול מהכיל. בראיון לתוכנית 'עובדה' התוודה בלחישה עו"ד יעקב וינרוט על דברים שלא היה עושה שוב. אין כל חדש בכך שעורכי דין עושים דברים רעים, אבל לפעמים צריך לצעוק זאת, לא רק ללחוש.
ובכן, נראה שעורכי דינו של קסטיאל עושים עבודה טובה מאוד עבורו. מבקשות חוזרות ונשנות להאריך צווי איסור פרסום, עד לאיומים לכאורה על מתלוננות שהעזו להתבטא בנושא בפייסבוק. אבל היי, הכול נעשה בעזרת מערכת המשפט של מדינת ישראל, זו שבחסותה פרוטוקולים אינטימיים של מטופלת בתהליך ריפוי הפכו לפרוצים.
כולנו מכירים את הסיפורים הזוועתיים שבהם צבעו המדרשים את חטאיהם הנוראיים של אנשי סדום. בכל זאת, נדרשים צבעים עזים במיוחד כדי להסביר איך למען השם, שנייה וחצי אחרי שהבטיח לא להחריב את העולם שוב, א־לוהים עושה ריסטרט. אמנם נקודתי, אבל בכל זאת ריסטרט. האם רק הרשע והאכזריות חרצו את גורלן של סדום ועמורה, או שהיה שם משהו עמוק יותר?
במסכת סנהדרין מובאים סיפורים המדגימים כיצד התנהלה מערכת המשפט הסדומית. בין היתר מתוארת תקנה סדומית, לפיה מי שניזוק בידי חברו וירד לו דם - חייב הוא, הנפגע, לשלם משום ש"זכה" להקזת דם. הלאה. לפי החוק הסדומי אסור להזמין אורחים ואסור לתת להם אוכל; מותר לתת לעני צדקה אבל רק מטבע שאין מה לעשות איתו, ואיך אפשר בלי מיטת סדום הזכורה לטוב מסיפורי האימה של גננות ישראל, שבה מקצצים או מאריכים את רגלי האורח שנטה ללון בעיר.
מה שהגמרא רוצה להראות הוא שבסדום הייתה תיאוריה של החוק, אבל זו בעצם הייתה קריקטורה של חוק. הכול כל כך עקום שם, עד ש'לך תתחיל להחזיר אותם לדרך הישר'. כך אומר הא־ל, וממטיר אש וגופרית.
בסדום נבנתה מערכת חוקים אכזרית ובלתי הגיונית בעליל, שמטרתה להביא לכך שאנשים לא יגיעו לבית המשפט. השדר של מערכת כזו הוא פשוט: עצם העובדה שאדם מטריח את השופטים לעסוק בעניינו היא כבר אשמה, וכל תביעה היא בהכרח דבר רע.
נדמה שלפחות בנקודה אחת, ההגות הסדומית רלוונטית גם לעולם המערבי: אם אדם שזרקו עליו אבן אשם גם הוא, הסאבטקסט של זה אומר: למה זה קרה דווקא לך (מה לבשת)? למה התבלטת מעל פני החברה (לאן יצאת לרקוד)? ולמה אנחנו בכלל שומעים עלייך (את בטח רוצה להתפרסם)? לו היית 'סדומית' אמיתית, לא היו שומעים עלייך בכלל. היית מפנימה שבמערכת המשפט של סדום הכול יכול לשמש נגדך, ושאת החוק אפשר לעקם לכל צד, ושהוא מספיק פרוץ, וכן, גם את פרוצה (זכורה לטוב אמירתו של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב: "יש בנות שנהנות מאונס").
השאלה הכי חשובה שמערכת המשפט בישראל צריכה לשאול את עצמה ביחס לטיפולה הכושל בעבירות מין, היא האם היא גורמת לחברה שלנו להיות מתוקנת יותר והאם היא מיטיבה עם הפרטים שבה. נכון לעכשיו, נראה שהתשובה שלילית.
ההליך הפלילי כפי שהוא מתנהל בארץ, לא רואה את הקורבנות. כשאדם מתלונן על אדם אחר שפגע בו, המדינה תופסת את מקומו של הקורבן באמצעות הפרקליטות והוא לא מהווה חלק מההליך. אבל לדברי רותם אלוני, עורכת הדין של גולן, ההליך הפלילי במיוחד אינו מותאם לנשים שעברו פגיעות מיניות, ודרושה חשיבה מחודשת עליו.
רובן הגדול של נפגעות עבירות מין כלל לא יתלוננו. וגם אם כן, במקרים רבים תלונתן לא תבשיל להגשת כתב אישום, מכיוון שהסטנדרטים הפליליים מקשים מאוד על הוכחת הטענות. הנתונים מראים שרק באחד מתוך שישה תיקי עבירות מין, מוגש כתב אישום ו-70% מהתיקים שנסגרו בשנה שעברה (למעלה מ-3000), נסגרו מחוסר ראיות, בעוד רק 13% מחוסר אשמה. נפגעות רבות מתארות את ההליך המשפטי כגיהנום עלי אדמות ואת החקירה הנגדית כ"אונס שני". עכשיו תוסיפו לקלחת הזו את הידיעה שחומר אישי שדובר בחדר הטיפולים עלול לשמש נגדן. השדר שעולה מכל זה מזכיר קצת את סדום, לא?
אקו"ם