התחקירן הרוסי שהפך ללוחם בחטיבת גולני
עקשנות סובייטית, סקרנות יהודית והרבה זרימה חופשית: כיצד הפך עיתונאי התחקירים המוסקבאי אלסטר מורן, מחושפי תרמית הבחירות הרוסית הגדולה של 2011, ללוחם בחטיבת גולני
אם אתם לא ממוצא רוסי, ספק אם אי פעם שמעתם על העיתון "נוביה גזאטה". הנהלת עיתון האופוזיציה הרוסי, שסובל מהתנכלות עיקשת ולעתים גם קטלנית מצד השלטונות במוסקבה, החליטה בחודש שעבר לחמש את כל כתבי המערכת ולאמן אותם בירי. "אנחנו נגן על עצמנו", אמר סרגיי סוקולוב, סגן עורך העיתון. "כשהעיתונאים מוצאים את עצמם חסרי אונים מול אנרכיה ברחובות ורשויות אכיפה חסרות משמעת, אין דרך אחרת".
רבים מעיתונאי נוביה גאזטה נמצאים תחת חקירה. כתביו מאוימים שוב ושוב. סגן עורך העיתון הוכה ונשדד בלב העיר ב־2013, אחרי שראש מועצת החקירות הלאומית - רשות החקירות הפדרלית של רוסיה - איים שייקח אותו ליער ויהרוג אותו. אחד מכתבי העיתון גורש לאוזבקיסטן, שבה הוא נרדף בשל היותו הומוסקסואל. שבעה מכתבי העיתון נרצחו במהלך השנים, וכל תיקי החקירה בעניינם נותרו פתוחים, ללא מציאת הרוצחים והעמדתם לדין.
כתבת העיתון המפורסמת ביותר היא כנראה העיתונאית אנה פוליטקובסקיה, שסיקרה את המלחמה בצ'צ'ניה וזכתה בפרסים עיתונאיים רבים. היא הייתה נתונה תחת איומים, שרדה ניסיון הרעלה ולבסוף נרצחה באוקטובר 2006 בדירתה בידי מחסלים מקצועיים.
"אתה יכול לכתוב נגד פוטין, אבל אין לדעת מה יהיו התוצאות", אומר לי אלסטר מורן, לשעבר עיתונאי תחקירים בגאזטה. "אי אפשר ממש להעלות אותך למשפט, אבל יכול להיות שתגיע לעבודה והדלת תהיה סגורה כי המשטרה מחפשת שם מטען חבלה. יגידו לך 'קיבלנו מידע שיש פצצה בבניין', וככה יסגרו את מקום העבודה שלך. הכול חוקי לכאורה. עוד שיטה היא הצפת המערכת בתביעות. ובכלל, כשאתה כותב משהו שם, לרוב יגיע בכיר מטעם המדינה ויתערב לך בטקסט או ימנע את הפרסום. יכולים לקחת אותך לחקירות, להתיש אותך, למנוע חיים נורמליים. שבעה עיתונאים מהעיתון שעבדתי בו נרצחו, וניסו לחסל עוד כמה עשרות, אבל הרוצחים מסתובבים חופשיים".
מורן אומר לי את הדברים לא ברוסית אלא בעברית. הוא מתנצל עליה: "אני רק שלוש שנים בישראל, ובמארס זה יהיה ארבע שנים". שנתיים מתוך הארבע הוא במדי צה"ל, וכיום הוא לוחם בגדוד 12 של גולני. איך הגיע עיתונאי רוסי, איש אופוזיציה שהשתתף בתחקירים שהשפילו את ממשלת פוטין וחשפו זיופי בחירות, ממוסקבה ועד לחטיבת גולני?
מורן הוא מסוג האנשים שתכנון וראייה למרחק הם הצד הפחות חזק שלהם. בחיים הוא בעיקר מתגלגל. הכול, לדבריו, קורה לו במקרה. פגישה עם בחורה במועדון הביאה אותו לעיתונות ולעבודה בגאזטה, שיחה עם אמו העלתה אותו לישראל, ואת מדי החאקי הוא לבש אחרי שראה את ההתמודדות הישראלית במבצע צוק איתן. בגיל 25, הוא גם נמצא בתהליך גיור, בניסיון להתחבר לשורשיו היהודיים.
מורן גדל במוסקבה. הוריו התגרשו בילדותו. "גרתי אצל סבא וסבתא, עד שבגיל 12 עברתי לגור עם אמא שלי. למדתי בבית ספר תיכון רוסי רגיל: כמו בישראל אתה כאילו לומד, ובפועל הולך לשחק כדורגל. אחרי עשר שנות לימוד סיימתי את התיכון וחיפשתי את עצמי. בעיקר ביליתי במסיבות במועדונים של מוסקבה. יום אחד חבר שלי התקשר ואמר, 'שמע, ידידה שלי מאוקספורד באה לבקר אותי, אולי תצא איתה, תראה לה את העיר? היא עצמה גם רוסייה'. זרמתי. יצאנו למועדון, בילינו, וכשדיברנו היא זרקה לי שהיא לומדת עיתונות באוקספורד.
"עניתי לה 'וואלה? גם אני'. לא יודע למה אמרתי את זה. בכלל לא הייתי קשור לעיתונות, לא ידעתי מה זה אומר. זרקתי את המשפט, אולי כדי למצוא חן בעיניה. אבל פתאום אמרתי, רגע, אולי זה רעיון טוב? מפה לשם, סיימתי תואר ראשון בעיתונאות ותקשורת".
ואיך הגעת לנוביה גאזטה?
"זה העיתון שאמא שלי הייתה קוראת. חיפשתי את המשרדים שלו, הגעתי לשם ואמרתי להם שאני רוצה לעבוד. לא היה לי שום ניסיון. אמרתי להם שאני מוכן לעבוד אפילו ללא תשלום. באופן מפתיע הם הסכימו ופתחו לי דלת. יום שלם הייתי יושב וכותב. פעם אחת הצלחתי לכתוב משהו שהיה ראוי והם אמרו 'יאללה נפרסם'. ואז אני פותח את האתר ורואה את השם שלי שם. אז הרגשתי לראשונה את מה שעיתונאים מרגישים, את מה שמניע אותם".
מורן היה יושב במערכת וכותב כתבות קלילות ופשוטות, כאלה שנועדו למלא מקום עד שיגיעו כתבות של הכתבים החשובים יותר בעיתון. יום אחד חבר שאחד ממכריו עבד כרופא בבית חולים במוסקבה סיפר לו שבית החולים מרמה את הביקורת הממשלתית.
"הוא סיפר שמנהל בית החולים הציג מצג שווא למבקרי הממשלה, כאילו בית החולים פועל באופן תקין, כאשר בפועל הוא עבד גרוע מאוד", מספר מורן. "לא היו מספיק מכשירים, לא היו מספיק רופאים, אפילו ניקיון לא היה. כשהביקורת הגיעה, פתאום בית החולים נראה הכי טוב שיש. מנהל בית החולים גייס רופאים ומכשירים וניקה את המקום. ברגע שהביקורת נגמרה, הכול חזר לקדמותו. התקשרתי לרופא, החבר של החבר, וכתבתי על זה. בבוקר ראיתי ששמו את הכתבה בשער העיתון. זה היה מפתיע מאוד. בעיקר מזל".
אחרי החשיפה של מורן הבינו בעיתון שיש להם אוצר במערכת. "אחרי פרסום הכתבה העורך הראשי אמר לי 'כנראה יש לך פוטנציאל, אתה תמשיך אצלנו'. והמשכתי. היו מביאים לי נושא, והייתי חוקר אותו, כותב עליו ומפרסם".
אז הגיעו הבחירות לפרלמנט ברוסיה ב־2011. לקראת הבחירות ירד אחוז החסימה מ־7 ל־5 אחוזים, בהצעת הנשיא דאז דמיטרי מדבדב (שותפו הפוליטי של הנשיא הנוכחי ולדימיר פוטין, שהיה אז ראש הממשלה). על המפלגות לא נאסר להתאגד בגושים, ומפלגת השלטון התאגדה בגוש שנקרא "החזית העממית הכל־רוסית" בראשות פוטין. מפלגות האופוזיציה הליברליות התאגדו גם הן בגוש שנקרא "ועדת ההצלה הלאומית", בראשות מפלגת החירות העממית "למען רוסיה נטולת שחיתות".
תוצאות הבחירות היו מאכזבות, והקואליציה ניצחה בהפרש ניכר את האופוזיציה. אבל לדברי מורן, תוצאות הבחירות ברוסיה לא ממש אמינות. "זה נראה דמוקרטי, נשמע דמוקרטי ומציגים זאת כדמוקרטיה, אך זה רחוק מכך", הוא אומר. עוד לפני ההצבעה התארגנה קבוצת עיתונאי אופוזיציה לעריכת תחקיר שיתפוס את מפלגת השלטון מטה את הבחירות ומרמה בקלפיות, כדי לחשוף את השחיתויות במערכת.
"התקשרו אליי כמה פעילים פוליטיים, וסיפרו שתומכי פוטין ומפלגתו רוצים לעשות איזו קומבינה ולרמות בבחירות", מספר מורן. "שאלתי איך הם מתכננים לעשות זאת, והם השיבו: בשיטה הישנה, לשים המון פתקים מזויפים. התעניינתי בזה מאוד. זה נשמע מאוד לא חוקי. באתי למערכת העיתון ואמרתי להם שאני רוצה לחדור לחבורת הפעילים של פוטין ולהתחזות לפעיל. אמרו לי בעיתון שזה מסוכן מדי".
אבל מורן התעקש, פלש לקבוצת הפעילים והצליח להתחזות לתומך פוטין. "עברתי תדריך וקיבלתי תיק מיוחד שיושב מתחת לחולצה באופן שקשה מאוד לזהות אותו. התיק היה מלא בפתקים מזויפים. נאמר לי שהמשימה היא לשים את הפתקים הללו בתוך הקלפי. כל אחד קיבל תיק עם 100 פתקים, והיינו מאות פעילים כאלה".
איך אפשר להכניס כל כך הרבה פתקים? אין שומרים בקלפי?
"ברוסיה הדברים מתנהלים אחרת. ההוראה הייתה לסמן לשומר שאתה חלק מהמבצע, והוא יתן לך גישה לקלפי ללא בדיקות, וכך היה. הגעתי לקלפי, סימנתי לשומר והוא נתן לי לעבור. מיד כשזה קרה קראתי למשטרה. חיפשתי בכוונה שוטר צעיר שכנראה לא מעודכן במבצע, והוא יעשה טעות ויאכוף את החוק. ואכן השוטר קרא לכוח תגבור, שהגיע לקלפי והחל לעצור את המעורבים. בהמשך כולם שוחררו והתיקים נגדם נסגרו.
"יום אחרי הבחירות יצאה כתבה שלי ושל שאר העיתונאים שהתחזו איתי. תיעדנו הכול בווידאו, וזה היה מדהים. זה תפס חזק בחדשות. דיברו על זה בכל מקום. כשהייתי הולך ברחוב אנשים היו אומרים 'זה הוא'. בעקבות התחקיר מנהל מערך הבחירות הופיע בערוץ הממלכתי ואמר שאנחנו שקרנים ושהסרטון לא אמיתי. הרגשתי לא נעים, איך שהוא שיקר. מצד שני שמחתי שפגענו בכל המערכת הזאת. זה היה ממש מגניב".
התחקיר הכה גלים. ב־5 בדצמבר 2011, למחרת הבחירות, יצאו אלפים להפגין במוסקבה סמוך לכיכר לוביאנקה, משכן מטה שירות הביטחון הפדרלי, לא רחוק מהקרמלין. ההמונים מחו נגד משטר פוטין ותבעו לספור מחדש את הקולות, ולחקור זיופים והטיות. בהפגנה נעצרו כ־300 איש, ובהם שלושה פעילי אופוזיציה בכירים – אחד מהם, בוריס נמצוב הליברל־דמוקרט, נרצח ביריות במרכז מוסקבה ב־2015.
ההפגנות לא סוקרו בכלי התקשורת הכלל־ארציים: אלה העדיפו לסקר את הפגנות התמיכה במפלגת השלטון. הניסיונות לארגן מחאה גדולה במוסקבה ב־7 בדצמבר דוכאו בעוצמה. נשיא ברית המועצות לשעבר מיכאיל גורבצ'וב אמר שלדעתו יש לערוך בחירות חדשות כדי לשכך את הזעם הציבורי על זיוף הקולות. לפי דיווח בוול־סטריט ג'ורנל, שירות הביטחון הפדרלי הרוסי פנה לאתר המדיה החברתית הרוסי VKontakte בבקשה לחסום קבוצות אופוזיציה שמעודדות אנשים "לארגן מהפכה". הבקשה נדחתה.
בפייסבוק, קבוצה שכונתה "יום שבת בכיכר" ארגנה הפגנה המונית נגד הממשל בשבת, 10 בדצמבר. בתחילה ניתן היתר לערוך הפגנה של 300 איש בכיכר המהפכה במרכז מוסקבה. עד 8 בדצמבר, 30 אלף רוסים אישרו בפייסבוק את השתתפותם בהפגנה. לאחר משא ומתן בין המשטרה למפגינים הוחלט שההפגנה תוכל לגדול בתנאי שתיערך בכיכר בולוטנאיה, מעבר לנהר ומצידו השני של הקרמלין. לפני ההפגנה פוטין הודיע בכלי התקשורת שהמשטרה וכוחות הביטחון יתפרסו ברחבי מוסקבה ובערים אחרות כדי להתמודד עם כל מי שישתתף בפעולות מחאה בלתי חוקיות.
ב־10 בדצמבר מוסקבה נצבעה לבן, ולא משלג: הסרט הלבן נבחר לסמל המחאה, ואזרחים הצמידו אותו למכוניות, תיקים ובגדים. המשטרה במוסקבה העריכה שבהפגנה השתתפו כ־25 אלף מפגינים, אך האופוזיציה טענה ש־150 אלף אנשים היו בה. במקביל נערכו הפגנות ב־99 ערים ברחבי רוסיה, ובהן סנט־פטרסבורג, ולדיווסטוק וקלינינגרד.
כשמורן הגיע לסקר את ההפגנה הוא נעצר בידי שוטרי היחידה למשימות מיוחדות. "אחד השוטרים היכה אותי באלה ולקח אותי למכונית, בסופו של דבר הצלחתי להיחלץ כי אמרתי שאני בסך הכול עיתונאי. היום מצב העיתונאים ברוסיה עוד פחות טוב ממה שהיה כשהייתי שם. להיות עיתונאי ברוסיה זה הרבה אלכוהול והרבה עבודה קשה. אומרים שיש חופש עיתונאי, אבל האמת היא שזה לא נכון. בכל שנייה החוקים משתנים, מה שהיה מותר אתמול אסור היום. אתה אף פעם לא יודע מה מותר לך לכתוב. זה ממש '1984' של ג'ורג' אורוול. בשנות התשעים היו הורגים עיתונאים - הייתי אז ילד, אני זוכר את זה. נכון שהיום לא הורגים, אבל יש שיטות אחרות".
על מה למשל אסור לכתוב?
"אסור לכתוב בחיוב על הומואים. או שאתה לא כותב כלום, או שאתה כותב בצורה שלילית. לכתוב על הומואים היום זה לא חוקי, יכולים להעלות אותך למשפט. הם אומרים שזה לגיטימי - הפרלמנט הצביע על החוק הזה, אז הוא דמוקרטי. בפועל זו הצבעה על חוק בכאילו. אתה לא יודע איך זה מבפנים. הכול מראית עין של דמוקרטיה. חברי הפלמנט עצמם נבחרו ברמאות".
מה יקרה לעיתונאי שיפרסם כתבות כמו שיש בישראל על משפחת נתניהו?
"לא יתפרסם כזה דבר. אף אחד לא יודע כלום על המשפחה של פוטין. אומרים שיש לו שתי בנות, אבל אף אחד לא רואה אותן. הוא התגרש אבל לא שומעים ולא רואים את אשתו. גם כשהיה נשוי לא ראו אותה. יש מישהי שחושבים שהיא בת שלו. או שאף עיתונאי לא ניסה, או שעיתונאים ניסו ולא ממש הצליחו. בגדול לא ממש כדאי לחקור את זה".
אתה בקשר עם חבריך העיתונאים ברוסיה? מה קרה להם מאז הבחירות ההן?
"אני עוקב אחריהם בטוויטר. אבל הרבה השתנה - מאז התחקיר עיתון אחד נסגר, עיתון אחר נקנה. בכל פעם יש שם פרשייה מטורפת אחרת, שאתה אומר - אין מצב שזה אמיתי. לפני כמה ימים למשל נכתב שהממשלה אסרה לכתוב על אמצעי מניעה. אפשר לדבר על מיניות, אבל אסור לדבר על אמצעי מניעה בכלל, אפילו לרופאים. הם גם לא מסבירים מדוע, ככה החליטו. יכול להיות שזה קשור לכך שהם מנסים להפוך להיות יותר דתיים. זו כמובן דת פוליטית. בנצרות אסור להפסיק היריון ואסור להשתמש באמצעי מניעה, אז אולי בגלל זה משתמשים בדת ככלי פוליטי".
יש שמזהירים שישראל הולכת לכיוון רוסיה ומצרה את צעדי התקשורת. אתה גם חושב כך?
"ממש לא. ביום שעליתי לארץ, בארבע שעות הטיסה שלי הספיקו לסגור שני עיתונים ברוסיה ישראל אפילו לא קרובה לשם".
כמו שהגיע במקרה לעיתונות, כך גם מצא את עצמו במקרה לובש מדים ונושא על כתפו את הכומתה החומה של חטיבת גולני. מורן גדל במוסקבה בלי שידע דבר על מדינת ישראל. שם משפחתו מסגיר את מוצאו היהודי של אביו, מיכאל, אבל אמו הלנה היא נוצרייה, והיא זו שעיצבה את זהותו. "לא שמעתי מעולם על ישראל, ובטח לא ידעתי שיש לי זכות לעלות. לא הייתי בקייטנה יהודית, או בבית ספר יהודי. חייתי כמו כל רוסי אחר. ידעתי שקיימת מדינת ישראל, אבל אפילו לא חיפשתי אותה בגוגל. אבא שלי יהודי - זה מה שאני יודע לפי המסמכים.
לגבי אמא שלי, יכול להיות שהיא יהודייה, אבל אין הוכחה. אבא שלא לא היה קשור ליהדות, אבל הגיע לטייל בישראל כמה פעמים, אני לא בטוח למה. כנראה היה לו איזה קשר. כיום אני לא בקשר איתו, אבל עם אמא כן".
אז מנין הרעיון לעלות לארץ?
"כשהייתי בן 22 אמא שלי אמרה לי שאולי אני יכול לעלות לישראל. אמרתי וואלה, אולי זה רעיון טוב. אני רוצה לשנות את החיים שלי. כמו שנכנסתי לעיתונות ככה עליתי לישראל: אמא שלי זרקה רעיון וזרמתי עם זה. אני לא אדם דתי, אבל בתת־מודע הייתה לי תמיד איזו אמונה שאלוהים מכוון אותי, שהוא מסתכל מלמעלה ומתכנן לי תוכניות. פניתי לסוכנות היהודית והם עזרו לי, היה יחסית קל. עליתי במארס 2014 והתגייסתי לצה"ל בנובמבר 2015".
מה שגרם למורן להתגייס היה מבצע צוק איתן, בקיץ שאחרי עלייתו לארץ. "גרתי אז בבת־ים. ראיתי את הטילים, שמעתי את האזעקות. אנשים היו בלחץ. אמרתי וואו, כנראה יש צורך בלוחמים. לא הייתי חייב להתגייס, אבל חשבתי שמלחמה זה מגניב. אני בנאדם כזה, אני זורם". את הטירונות הוא עבר בשלום, למרות שנאלץ לקבל פקודות ממפקדים צעירים ממנו בכמה וכמה שנים. "היה קשה פיזית, לא מנטלית. אני מאמין שיש לצה"ל מטרה, וזה לא סתם. רוצים לבנות לוחם, מישהו שיום אחד ייכנס לעזה או ללבנון וידע מה לעשות, שלא ירגיש מבולבל. שיחזור בשלום".
כיום עובר מורן גיור בקורס נתיב. "אני אדם סקרן, ומאוד מתעניין בדברים האלה. אני מרגיש שהיהדות היא הדת של המשפחה שלי. סבא וסבתא שלי לא התכוונו לצאת ממנה, אני חושב. סבתא שלי במקור מהקהילה היהודית באומן באוקראינה - אם לא הייתה מלחמת העולם השנייה היא לא הייתה נאלצת לברוח משם, ואולי היום הייתי חסיד ברסלב. היהדות הייתה ממש במרחק נגיעה ממני. מאוד מעניין אותי לחזור לשורשים, ואני רוצה לטוס לאומן בראש השנה כדי להבין מה אני עושה עם היהדות שלי ומה המקום שלה בחיים שלי. בקורס נתיב הלימודים אינטנסיביים מאוד, והם גילו לי שכנראה חלק מזה היה כבר קיים בי, חבוי בי אי שם בפנים".
בינתיים הוא מתגורר ביישוב שערי־תקווה, "בבית גדול עם עשרה חיילים בודדים. יש ביישוב משפחה שמאמצת אותנו, אנשים טובים שרצו לתרום ונתנו להם בית שלם. זה מקום ענק ויפה, ואנחנו משלמים סכום סמלי שאנחנו מקבלים מהצבא. גם היישוב תומך בנו - מזמינים אותנו לארוחות בשבתות ובחגים, מביאים לנו אוכל. אני אפילו מסתפר בחינם, הספר אף פעם לא לוקח ממני כסף. בשערי־תקווה יש אנשים מזהב, ובכלל אני מת על ישראל".
אקו"ם